בסוף השבוע השתתפתי בבר המצווה של אורי, אחי האהוב. אורי חילץ אותי מפעולת ההרגעה התחושתית והחושית הנפוצה ביותר: גלישה עם מסך כלשהו. הוא רצה להצטלם. הצלם קיפץ סביבנו ואורי נתן לו הדרכה קצרה תוך כדי פעולה. הוא הצמיד אותי אליו בחיבוק והצלם הקליק חרישית.
תוך שניות ספורות הצלם הודיע לאורי: “יש! התמונה בידינו”. אני אוחז את המגנט והוא לא משקר: חתן בר המצווה ואחיו מישירים מבט למצלמה.
פעמיים בחיי צולמתי לכתבה בעיתונות הכתובה. בפעם הראשונה הצלם רב התושיה הושיב אותי על השולחן הנמוך בסלון, כשאמא תומכת בגבי. זו הייתה דווקא התקופה שבה עיניי נדדו מצד לצד כמגבי מכונית, אבל המצלמה כנראה שיחקה איתי במגדל פיזה, התעקלה ונטתה יחד אתי ולא נגדי. התוצאה: מונה ליזה. גם ממרחק השנים הצילום נראה כיצירת מופת רנסנסית. קליק. ילד ציורי ואמו.
בפעם השנייה, הצלם פשוט צילם אותי תוך כדי צעידה. הוא הגיח ממש מולי ואני הישרתי אליו מבט כאילו היה עץ השדה. קליק. אני צועד במבט נחרץ אל קורא העיתון.
המבט האוטיסטי אינו אישי
אבל, כמו כל העניינים בעולם, זהו לא רק רגע אישי. זו גם הצהרה. המבט האוטיסטי לא שייך רק לך. הוא שייך לכל המומחים, הפרשנים ובני המשפחה שיודעים מהו בדיוק המבט האוטיסטי. לדעתם, זהו המבט של מי שלא מביט בזולת במישרין, מתוך קושי, מבחירה, או בגלל שניהם גם יחד. הדעה הקדומה המתקדמת היא שהמבט האוטיסטי החמקמק הוא בעצם מבט שרואה הכל בלי להביט. בהצלחה לדוגלים בתיאוריה הזו, של שדה ראייה חייתי אוטיסטי, בפעם הבאה שהאוטיסט הביתי יבהה את דרכו על תמרור או רהיט.
ובכן, מבחינת קיצונים מפה ומשם, זהו מצג שווא.
אקטיביסטים אוטיסטים מתייחסים לגוף האוטיסטי כאל סוגייה פוליטית. הם אומרים שאם המבט האוטיסטי נוטה בדרך כלל לצדדים, מושפל למסך, מתחמק וצולל לתוך עצמו, הצילום ה”רגיל” כביכול מציג, בעצם, מבט מנורמל.
בעיניהם, כל סממן התנהגותי “נורמטיבי” שהוא פרי של אימון או עיצוב התנהגותי הוא חלק משינוי אישיותי של האוטיסט, כי הכחדה של התנהגות שהיא אוטיסטית במהותה לטובת התנהגות מקובלת, משנה את האוטיסט, ולא לטובה.
אני די פסול לאימון ולאילוף – תוצאה של אופי ומאפייני המוגבלות – אבל פה ושם יש לי הבלחות של התנהגות הולמת מאוד. רגעים שבהם אני מונע באופן טהור מאוד על ידי כח הרצון.
מהצד השני של המתרס, ישנם הורים לאוטיסטים שההצלחה, במירכאות או בלעדיהן, לצלם את המבט האוטיסטי הישיר, היא בעיניהם סוג של תיקניות שמרחיקה עוד יותר את הייצוג הויזואלי של יקיריהם מהמדיה. הצבת רף לא הוגן.
“בני (או אחי)”, הם אומרים, “לא מפסיק לזוז לרגע, שורט את עצמו, צורח, מתעוות. מי יצלם אותו ככה? האם בכלל נכון לצלם אותו ככה?”. לדעתי, הרגע הזה שבו נלכד המבט האוטיסטי בעדשת המצלמה, הוא רגע של שירה צילומית. רגע נדיר בכנותו.
“כן, קראת לי? אז הנה אני. וכך אני נראה כשאני מביט אליך, ולא רק אתה מביט עליי”.
זהו רגע של בחירה להיות במקום אחר, שונה, פחות מוגן. אני מביט בעצמי מביט בי מתוך המגנט, וזוכר מה חשבתי באותו רגע: “אורי ישמח שתהיה לנו תמונה יפה יחד”.
