נושאים קשורים

“החיים הם מתוקים. כל דבר שיש לנו, אנחנו צריכים להעריך”

אלישע מדן איבד את שתי רגליו במלחמה, אבל הוא ממש לא מתכוון לשקוע בדיכאון: "אני מתענג על כוס מים, כלום לא מובן מאליו". צפו בסרטון המרגש

ביטוח לאומי: 131,666 שורדי שואה זכאים כיום לקצבאות

רגע לפני יום השואה, פרסם ביטוח לאומי נתונים עדכניים שמעלים דאגה עמוקה לגורלם של מי שעברו את הנורא מכל. מעל 40 אלף שורדים מקבלים השלמת הכנסה, ו-70% מהם מקבלים קצבת סיעוד

6 מדליות זהב לישראלים באליפות אירופה לשחייה פראלימפית

נבחרת ישראל חזרה עם 14 מדליות סך הכל. כעת כולם נושאים את העיניים לאולימפיאדה בקיץ: "מאחלים לשחיינים לשחזר את ההצלחות גם בפריז"

הלהקה האוטיסטית שביצעה שיר לזכרה של נויה דן

חברי להקת "ויסות חושי", המורכבת מנגנים וזמרים על הרצף בתפקוד גבוה, עלו לבמה בתיאטרון תמונע בתל אביב כדי לשיר לזכרה של הנערה הצעירה שנרצחה ב-7 באוקטובר



שחקנית בריטית על כיסא גלגלים זכתה ב”פרס התיאטרון”

איימי טריג נולדה עם פגם בעמוד השדרה, אבל לא נתנה לזה לעצור אותה. השבוע זכתה בפרס יוקרתי בלונדון. "בעבר אנשים היו נגד ליהוק שחקנים נכים, לשמחתי זה השתנה"
ראשיאוטיזםלא כולם היו בנייך

לא כולם היו בנייך

איתן, אוטיסט וסטודנט שעובד עם מערכת החינוך, חושש מאוד מהשלכות הרפורמה בחינוך המיוחד על חיי התלמידים

מאת איתן משה (שם בדוי)

את המילים האלו כתבתי במקור לשר נפתלי בנט לפני כשנתיים, ולצערי הרב התברר לי שהערכתי נכון את האתגרים והכשלים של הרפורמה בחינוך המיוחד. את מערכת החינוך זכיתי להכיר מחדש, מקרוב, במסגרת ההכשרה המעשית שלי. שם ראיתי עד כמה מוגבל השירות שילדים מהמגוון האוטיסטי מקבלים בכיתות התקשורת ממשרד החינוך (טיפול בקבוצה, ללא טיפול פרטני), ונראה שיקבלו עוד פחות כשיעברו לשילוב יחידני.

אחת המתנות שקיבלתי ממערכת החינוך הישראלית הייתה צפייה במחזה “כולם היו בניי” באנגלית, למרות שבכלל לא חויבתי ללמוד אותו, כי הייתי בין עשרים התלמידים היחידים בשכבה שלמדו ארבע יחידות לימוד אנגלית ולא חמש. אני חושב שכל אחד ואחת מהתלמידים בבית הספר התיכון שלמדתי בו יכול לומר שקיבל בשלב כזה או אחר בלימודי החובה שלו מתנות מהמערכת.

כל התלמידים שלמדו בתיכון  בו למדתי היו מרקע פריווילגי. הפריווילגיות שלהם  לא היו מבוססות על מעמד חברתי כלכלי, הורים מקושרים או מגורים באזור מטפח (חלקם באו משכונות מצוקה), אלא כי נחשבו לנוירוטיפיקלים. לא היו בתיכון שלי, בשעתי, תלמידים משולבים.  זה היה תיכון רגיל, בו אנשי מקצועות הבריאות או החינוך המיוחד לא היו חלק מהנוף. אני הייתי הראשון  באותו בית ספר תיכון שלמד, וסיים, עם אבחנת הספקטרום האוטיסטי, והתמודדתי עם האתגרים הלימודיים והחברתיים לבדי, ולא תמיד בהצטיינות יתרה.

כעת, מדוע כיום, שמונה שנים אחרי שסיימתי ללמוד, אני נזכר באותה תקופה, באותו מחזה, באותם חברים לשכבה, שאיני בקשר איתם? כשאני כבר סטודנט לריפוי בעיסוק, העובד כחונך ומורה פרטי לילדים עם אוטיזם ומוגבלויות אחרות? שכבר שבע שנים, מאז היותי בן שירות, אני עובד עם אנשים עם מוגבלויות? בגלל סצינת הסיום, שלא יוצאת לי מהראש.

יצרן המטוסים הודה בחרטה ברשלנות שלו, שגרמה למותם של 21 טייסים בתאונה. הוא לא התכוון להרוג אותם, אלא לחסוך כסף ולהימנע מההשלכות הפליליות של מעשיו. לכן שיקר לגבי תקינות המטוסים ששלח לשדה הקרב. לראות עיניי, הסיפור חוזר על עצמו, בהקשר אחר, בימינו אנו. הרפורמה בחינוך המיוחד, שלפיה יש שינוי באופן בו מתבצעות ועדות ההשמה, כך שלהורים קיימת הזכות לקבוע היכן ילמד ילדם, טומנת בתוכה סכנה סמויה, איום לשלום הילדים שהרפורמה נוגעת אליהם, ופגיעה במהלך התקין של הלימודים עבור שאר הכיתה.

רשלנות פוגעת, גם ללא כוונות זדון  

חלק מההשלכות של שילוב (שנראה לי כמו מטרה ארוכת טווח עבור כל ילד או ילדה), כפי שיבוא לידי ביטוי ברפורמה,  הוא כאשר הורה דורש לשלב את ילדו או ילדתו בכיתה רגילה, והשירות שכיתת החינוך המיוחד הציעה לא ממשיך להינתן. הילדים “נזרקים למים העמוקים” ואין מי שיידע לתמוך, לעודד, לחזק ולפתח אותם בצורה מקצועית ואחראית, כמו אנשי ונשות מקצועות הבריאות הפועלים במסגרות המיוחדות.

ברור לי שאין כוונה לגרום להם נזק, אך בדיוק כמו במחזה, רשלנות יכולה לפגוע גם כשאין כוונות זדון. לשלוח תלמיד להתמודד בכוחות עצמו עם מערכת שחוקה, עמוסה, לא מעודכנת ולא מאוד הגיונית זה כמו להוציא את המטוסים מהמפעל לשדה הקרב מבלי לבדוק את מידת תקינותם. יכול להיות שהכל יהיה בסדר, והטייסים ימריאו וינחתו בשלום. אבל יותר מסביר להניח שכמה מהם יתרסקו.

אני זוכר את עצמי כתלמיד משולב. הייתי מאוד גאה בעצמי, כך שבגיל אחת עשרה, לבקשתי, עברתי לשילוב מלא, ללא סיוע. יכולתי לדעת על מה מדברים בשיעור, כי לא הפסדתי שעות הוראה, ולבלות זמן רב יותר עם חבריי החדשים.  אבל הגאווה הזו גבתה מחיר. מחקתי חלקים שלמים מההיסטוריה האישית שלי כדי לבנות נרטיב דומה לזה של חבריי, כי בניגוד אליהם, התביישתי במקום ממנו הגעתי. הסיבה לכך, לדעתי, היא בגלל שהייתי הרבה יותר מדי זמן במסגרת של כיתה קטנה, שלא הותאמה לצרכיי.

אבל איני רוצה להיות עוד צעיר שחצן עם אוטיזם שחושב שהוא נושא את הגנים שיהפכו להיות הצעד הבא באבולוציה. יש בי מידה מסוימת של הכרת תודה. התפקודים הניהוליים שלי הבשילו בזכות ההתערבות שקבלתי בבית הספר היסודי. במהלך חמש שנות הלימוד שלי בכיתת התקשורת קיבלתי כלים שרק עכשיו, כשאני לומד ריפוי בעיסוק, אני מתחיל להבין את חשיבותם. אך בצער רב, אני מטיל ספק כבד במידת הזמינות וההתאמה לתלמיד של כלים אלו כיום. הורים, מתוך רצון טוב, יאפשרו למערכת לחסוך בהוצאות הטיפולים, בכך שתסרב להעניקם במסגרת החינוך הרגילה, והכל בשם השילוב. ההורים, בתמימותם, יאפשרו למערכת להזניח את ילדיהם.

“כולם היו בניי”

השמיים אינם הגבול

איני מזהיר מפני גל התאבדויות או משהו דרמטי אחר. אלא טוען  שאני לא רוצה עוד דור של בוגרי מערכת החינוך, שייצאו בתחושה שמשהו מת בתוכם. אותה תחושה שאני יצאתי איתה כשסיימתי את חוק לימודיי, כי הבנתי שדברים יכלו להיות אחרת. שיכולתי לקבל הרבה יותר. שיכלו להשקיע בי כמו שההורים שלי השקיעו בי, בנדיבותם, חמלתם ותבונתם.  

אצל כל אחד מהחברים שלי יש את החלק המת בזהות שלו, שקרס והתרסק. וכל אחד מגיב אחרת. יש החשים זעם, יש החשים בושה. אחרים נכנסו לדיכאון. גם אני הושפעתי. אני תמיד חש נחות, שעליי לומר תודה על כל יחס שנותנים לי. שהמילים “מגיע לי” צורמות. למצוא את עצמי רואה היגיון בכך שקשה לי להחריד למצוא זוגיות, או אפילו לאתר שותפה לדייט. זה מה שנשאר מהשילוב שלי. המרא או התרסק. השמיים אינם הגבול. הגבול יותר נמוך כי אתה בסיכון לעוף קרוב מדי לשמש. אני מזהה את זה גם אצל החניכים שלי. ראיתי את זה קורה, ואני ממשיך לראות את זה קורה. את הצורך בעזרה מקצועית בתוך המסגרת, שלא ממולא כלל.

מחזק ברגים, מורח שעווה

אני תוהה מדוע זה משחק סכום אפס? למה אין אפשרות לתת לילד תמיכה בסביבה שבה הוא נמצא מרבית שעות היום, גם אם הוא לומד בחינוך הרגיל? מובן לי שיש כאן עניין של תקציב, אך לדעתי עלינו לחשוב קדימה, לראות את העתיד של הילדים הנ”ל, גברים צעירים ונשים צעירות, ואת העתיד שלנו כחברה. האם אנו רוצים מבוגרים צעירים שיודעים שגם הם קיבלו מתנות מהמערכת, בדמות ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת? מה תהיה המוטיבציה שלהם? האם הם ירצו לתת בחזרה, תוך שימוש בכלים ובכישורים שרכשו, או שיהיו שרויים בהלך רוח הישרדותי? האם יקשו על עצמם בכך שלא יבקשו עזרה, תוך סינגור עצמי, כשיתמודדו עם קשיים במקומות העבודה או בלימודים, כי הם מתביישים?  חינוך אמיתי , כפי שבסופו של דבר הושקע בי, יכול להעניק להם את יכולת הבחירה כיצד לחיות את חייהם. השאלה היא האם זה מה שהרפורמה מספקת. 

הם אולי לא בניך, השר גלנט, אבל הם כן אחיי. אחיי לתודעה. אני מודאג וכועס. אני מעניק להם את מה שהמערכת שאתה עומד בראשה מסרבת לתת. אני מחזק את הברגים ומורח עוד שעווה על הנוצות, כדי שיוכלו לעוף או להמריא כאוות נפשם. אבל לא בטוח שיהיה לי ולקולגות שלי איך, בהמשך דרכנו המקצועית ודרך החתחתים שמחכה לנו במערכת החינוך, לתמוך ולחזק כראוי.

מערכת שווים כוללת כ-12 כותבים, כמעט כולם אנשים עם מוגבלויות. כל עבודתה מוקדשת לסיקור חייהם של אנשים עם מוגבלות בישראל.

כתבות אחרונות