הוא הבין אותי ללא מילים, סבא שלי. הוא הבין מהו הר געש ללא פתח אפשרי. לשנינו לא היו מילים לבכות את עצמנו מבפנים. סבא היה הלום קרב, ואני אוטיסט לא מילולי.
בכדי לזכור, צריך פצע. הפצע שלו, הוא הזיכרון שלי. הייתה לנו ועדיין יש לנו ברית של פצועים.
חייו היו מותו האפשרי. הוא היה עלול למות במלחמה כל כך הרבה פעמים ולא מת, עד שנותר חי באופן בלתי אפשרי. הוא, כמובן, רצה להילחם שוב, הלך לעוד מלחמה, והצטלק עוד יותר.
המלחמה לא לקחה ממנו את חייו, אבל היא לקחה חלקים מתבונתו, מנפשו, מרוחו. הוא היה רדוף גם כשהיה לבד בחדר. העולם היה יותר מדי בשבילו. כל המראות והקולות שבו היו סרט זוועה שחזר על עצמו. החוויה הזו הייתה משותפת לשנינו.
אמא אומרת שכשהייתה צעירה, הפצע היה מתפרץ כמו הר געש. הוא כעס, צעק, לפעמים גם יותר מזה. הכעס היה בלתי צפוי. היה נדמה שכל דבר יכול לעורר אותו. והוא נשפך לכל עבר, על כל הסובבים, כמו לבה רותחת.
כשנולדתי, הוא כבר לא דיבר הרבה. רק אהב אותי הרבה. מאוד. סבא שלי. סבא מיכאל.
אני חושב שסבא היה סבא נפלא, ואני הייתי בעיניו נפלא. ברית הפצועים שלנו הייתה גם ברית של אהבה צרופה. שלמה מאוד.
וכך, בלי מילים, הוא חיבק, והכין לי עפיפון, והעיף אותו למעלה, לשמיים. מאוחר יותר הוא עלה לשם, בעקבות העפיפון.
לפני כן, הוא השביע את סבתא שתדאג לי. לא היה לו ספק שיש לי יכולת ללמוד, לעבוד, על אף הקשיים העצומים. על החברה הוא סמך קצת פחות. על הממשלה, כל ממשלה, לא סמך בכלל.
אין מילים לנחם את משפחות החללים של מלחמות ישראל. חלל גדול נפער במקום בו היה איש בעולם, ואיננו עוד. הלומי הקרב עדיין חיים בינינו והם פצועים בפצעים בלתי נראים. הם זקוקים לאהבתנו, גם ללא מילים.
