fbpx

השופטת נגד מדינת ישראל: "לא הפגינה שום חמלה לנכה צה"ל"

אחרי עשור של התעמרות בפגוע ראש מיום כיפור: השופטת מיכל אגמון-גונן פסקה כי אשתו תקבל סוף סוף אזרחות

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

"אומרים שהשמש שלנו / בוערת כבר מיליון שנה / כמה יכול לבעור אדם /
ובסך הכל בשביל מה" (חנוך לוין)

זהו סיפורו של דוד שילנסקי, נכה צה"ל פגוע ראש, שביקש מהמדינה הכרה באשתו הזרה, את ההתאזרחות שלה ומתן זכויות שיאפשרו לה לחיות לצידו – וסורב במשך כמעט עשר שנים. ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל השנה, נדון עניינו בבית המשפט. הוא זעק, כולו בוער מזעם ומייאוש: "אני נלחמתי עבור המדינה, והמדינה מזלזלת בי. אין מדינה בעולם שמזלזלת כך בחיילים שלה. אם הייתי נשאר בחו"ל, הייתי היום נשוי עם ילדים ועושה חיים. מילאתי את חובתי למדינה, והמדינה מזלזלת בי". וסוף סוף נעשה הצדק.

זהו גם סיפורו של איציק סעידיאן, נכה צה"ל הלום קרב, שערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל השנה, הצית את עצמו מרוב זעם וייאוש בכניסה לאגף השיקום של משרד הביטחון לאחר שזעק: "אני לא רוצה להישאר מסכן, לא רוצה להתאבד". והוא נלחם על חייו, אומרים בחדשות. בחור צעיר שחייו הפכו למלחמה כבר מזמן.

זהו גם סיפורו של סבא שלי, סבא מיכאל ז"ל, שחזר הלום קרב מאותה מלחמה בה נפגע דוד שילנסקי – מלחמת יום הכיפורים. לסבא מיכאל הייתה כבר משפחה והייתה לו אהבה גדולה, אבל המלחמה לקחה חלקים מנשמתו. הוא היה כולו מלחמה. בהמשך נחזור לסבא שלי בשביל להסביר דבר או שניים בפסק הדין.

כעת נתמקד באיש שרק רצה מהמדינה את הזכות הבסיסית לאהוב – דוד שילנסקי, כיום בן 60, שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים. במשך כמעט עשר שנים הוא וזוגתו, שאיננה יהודיה, עברו טרטור ביורוקרטי שגבל בהתעללות נפשית, לאחר שפנו בבקשה להעניק לה מעמד בישראל.

השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו לא החמיצה את הסמליות שבתאריך בפתיחת פסק הדין: "על חמלה (ובעיקר על היעדרה), על ההתייחסות המצופה לנכי צה"ל (והיעדרה), על הזכות לחיי משפחה, ועל הפרת חובת ההגינות של הרשות. בכל אלו  עוסק הערעור שלפניי".

"היום, ערב יום הזיכרון", כתבה השופטת, "אנו זוכרים את חללי מערכות ישראל. היזכור הצבאי נפתח כך: 'יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, חיילי צבא ההגנה לישראל… אשר חירפו נפשם במלחמה על תקומת ישראל'.

והיא ממשיכה: "תפילת יזכור היא לחללי המלחמה, אולם עימם יש לזכור גם את נכי צה"ל, פגועי הקרבות, הנושאים בגופם יום יום, שעה שעה, את תוצאות המלחמות. יש לזכור אותם גם לאחר שנים, גם בכבות הזרקורים. יש לזכור אותם גם כשהם פונים למדינה ומבקשים, כמו במקרה זה, להקים תא משפחתי עם מי שאינה אזרחית ישראלית".

השופטת מיכל אגמון-גונן

לכאורה, זו לא הייתה אמורה להיות בעיה גדולה כל כך. כפי שמציינת השופטת אגמון-גונן, יש הליך לקבלת אזרחות בישראל מכוח קשר זוגי עם אזרח/ית ישראלי/ת. ההתאזרחות תלויה באישור רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים.

שילנסקי ובת זוגו נכשלו שוב ושוב ב"בדיקת הכנות" בין בני זוג (יש מבדק פקידותי כזה), כי הם ישנים בחדרים נפרדים. בני הזוג הסבירו שהסיבה היא הרקע הרפואי שלו. פקידי משרד הפנים לא האמינו להם. סבתא שלי, אשתו של הסבא הלום הקרב שלי, דווקא האמינה להם ללא שום ספק.

"אני לא ישנתי בחדר נפרד כי הילדים היו בבית, וכי דאגתי לסבא", סיפרה לי. "לא הבנו מה קרה לו. הוא חזר מהמלחמה והיה צועק מתוך שינה, כשכבר נרדם. מסתובב מתוך שינה, בועט ברגליו, מכה בידיו, ואז קופץ מהמיטה חצי-ישן חצי-ער. לחיות ליד אדם כזה זה לחיות ליד מי שחי בגיהינום. בהתחלה צחקנו, שאולי צריך לשים לו חול ואבנים במיטה, כי ככה הוא רגיל".

גם השופטת האמינה להם. היא לא חסכה מהרשויות את ביקורתה הקשה על התעללות במי שהקריב את גופו למען המדינה:

"איש מעובדי הרשות", פירטה השופטת, "לא המראיינים ולא כל אלו שדנו בבקשות והחליטו בהן, לא עצר רגע כדי לחשוב האם זהו הטיפול הראוי בבקשה של נכה צה"ל. איש מכל אלו שלקחו את התיק לידם לא גילה ולו שביב של הבנה או חמלה. ההיפך הוא הנכון. דווקא בשל היותו של המערער נכה, ייחסו לשניים מערכת יחסים של מטופל ומטפלת, למרות שלא היה לכך בסיס בחומר הרפואי, או במצבו של המערער, שלא נזקק לטיפול סיעודי אלא לתרופות בלבד.

"מעבר לצד המשפטי", המשיכה, "שעליו אעמוד בהרחבה, אני סבורה כי יש להסב את תשומת הלב לכך שהנזקקים לשירותי הרשות הם בני אדם, ככלל, בנקודות פגיעות בחייהם, וכך יש להתייחס לבקשותיהם. כך ככלל, כך בוודאי כאשר מדובר במי שנתן למדינה את גופו ובריאותו".

******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

כמו בפתיחה, גם בסיום פסק הדין בחרה השופטת אגמון-גונן לצטט מתוך שיר. "בחלוף עשר שנים, ובעיקר לאור התנהלות הרשות, תוך הפרת חובת ההגינות בכלל, וכלפי נכה צה"ל בפרט, הגיעה העת להסדיר את מעמדה של המערערת, ולתת למערערים לחיות חיי זוגיות בישראל, כפי שחיו בעשר השנים האחרונות מאז שנישאו, כשמעמדה של המערערת מוסדר כדין.

"בניגוד למילות שירו של יהונתן גפן : 'בתוך ים סוער, רק שנינו נישאר, כי לאהבה אין מדינה', הגיעה העת כי מדינת ישראל תהיה מדינת אהבתם של מרינה ודוד. ראוי וסמלי הוא שביום הזיכרון יזכה המערער כי מדינת ישראל תיזכר בו ובקורבן שהקריב למענה, ויום העצמאות של מדינת ישראל יהיה היום בו תזכה מרינה להסדרת מעמדה בישראל".

"כמה יכול לבעור אדם / ובסך הכל בשביל מה", שואל חנוך לוין בשירו. מסתבר שאדם יכול לבעור הרבה מאוד. לבעור מאהבה למדינה. לבעור בגופו ובנשמתו במלחמה, כל מלחמה. לבעור ברצון לשקם את חייו.

האם זה מוגזם לבקש שאדם שבער בכל המלחמות בשביל המדינה, במלחמות הפיזיות והנפשיות, לא יבער גם מכעס, עלבון והשפלה? השופטת שואלת, ואני, נכדו של סבא שלי הלום הקרב, שואל יחד איתה.

עוד בנושא:

הצעיר שהצית עצמו כתב לאגף השיקום: "לא רוצה להישאר מסכן, לא רוצה להתאבד"

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

איל שחל

איל שחל

בן 19 מתל אביב. סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. פירסם בעבר מאמרים בבמות שונות, כולל טור ב-ynet. מאובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך עם דיספרקסיה (קושי נוירולוגי בביצוע פעולות) קשה, שפוגעת בדיבור. משתמש בתקשורת תומכת חלופית מגיל צעיר.

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״