הסיבה לכך שאני כותב על הלומי קרב בהזדהות גדולה כל כך היא שאני נולדתי (כמו) עם הלם קרב. מרגע שנולדתי, החיים הם (כמו) קרב, וטראומה נערמת על טראומה. ככה זה, כשאתה רגיש.
הקולות – הם טראומה.
המראות – הם טראומה.
הריחות – הם טראומה.
אין לי מושג מאיפה הם ינחתו עליי. אני רץ בשוחות, בפאניקה. אין לי בונקר פנימי להסתתר בו. ואני לא רוצה להזדגג. פוחד ממבט מזוגג שכאילו מביט ולא רואה. ילד אוטיסט קטן נכנס ל”בועה” (זה המונח. אני חושב יותר על מצב עוברי), אבל אוטיסט בוגר צריך לתפקד. חוסר תפקוד אצל בוגר עלול להביא לתוצאות לא רצויות.
אני חייב להתמודד עם הכל, כל הזמן, ולקבל את הדברים ככל האפשר, אחרת למציאות לא יהיה שום היגיון ואני אתפרע. על ילד אוטיסט קטן אומרים: “יש לו טנטרום (התקף זעם). את הבוגר – עלולים לאשפז.
כל כך אהבתי את סבא שלי, שהיה אדם נפלא וגם הלום קרב. כשהייתי לצידו שנינו היינו שקטים, וכולם דיברו מסביב. אנחנו חסכנו באנרגיות. כשחוסכים באנרגיה, לא צריך להתאפק.
אני כמעט בן עשרים. אני מזהה את רגע הצרחה, צרחה של פחד מהעולם, ואני מנסה לעשות משהו שימנע אותה. למשל, לרוץ קצת. אני רץ מהצרחה ורץ מרוב פחד שאצרח.
האימה, כן אימה, מלעשות את הדבר הלא נכון, טבועה בי עמוק, לא בגלל חינוך התנהגותי. ההיפך. חינוך התנהגותי מכחיד התנהגות אחת, ואחרת צצה במקומה.
האימה נובעת ממודעות למצבי. המצב הוא לא נורמלי. בחברה שלנו, התנהגות שמשקפת רגישויות אוטיסטיות עלולה להיענות באשפוז, בהרחקה, במעצר, בטיפול תרופתי כפוי או בסנקציות ברוטליות אחרות.
אני מודע. ברור שאני מודע. אני מסקר את הדברים האלה.
מוזר לכתוב על הדברים האלה כמה ימים אחרי שישראל חוגגת עצמאות. אולי גם לא מוזר. אני מברך על עצמאותה של המדינה, כי לי, כפרט, יש הרבה פחות עצמאות.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
עוד בנושא:
אחרי הטרגדיה: גנץ הודיע על רפורמה באגף השיקום בהובלת זיו שילון
הצעיר שהצית עצמו כתב לאגף השיקום: “לא רוצה להישאר מסכן, לא רוצה להתאבד”
