fbpx

חוק שירותים לאנשים עם מוגבלות: יותר מדי כוח אצל אדם אחד

עד כמה שהחוק החדש נחוץ לנו, חובתנו לדבר על הבעיות בטיוטה ולפעול לתיקון הליקויים. איל שחל - פרק 3 בסדרה

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

זהו המאמר השלישי בנושא החקיקה של הצעת חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות, שממש בימים אלה מתנסחת במשרד הרלוונטי בכנסת. אנחנו זקוקים לחוק הזה כמו לחמצן כדי לממש את הזכויות שיש לנו לפי חוקי מדינת ישראל, בלי להתחנן, בלי לבקש טובות, בלי לשבות רעב, בלי לבכות מהשפלה ומתסכול.

אבל רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, צריך לדבר על הבעיות הלא-פשוטות שבנוסח הצעת החוק הנוכחית. צריך להילחם על שינוי של דברים שעלולים לפגוע בנו במקום לעזור. טיוטה באה וטיוטה הולכת. הנה הדברים שצריך לבדוק מטיוטה לטיוטה.

1. הפיכת העו"סים מגורם מטפל גם לגורם מאבחן

הצעת החוק שבידי כעת מעניקה (בפרק ב') לעו"סים מלשכת הרווחה האזורית, שעד כה רק טיפלו באנשים עם מוגבלות, את הסמכות לאבחן מוגבלות. אם ההצעה הנוכחית לא תתוקן והסעיפים הרלוונטיים יאושרו, שר הרווחה יקבע מי יאבחן אתכם או את ילדכם, והוא יכול לבחור בעו"ס.

כעת אני שומע (בדמיוני) את קולו של אחד מהקוראים שואל: ומה רע בזה?העו"ס ממילא שם, בלשכה, והוא אחראי על איסוף מסמכים הקשורים לאדם עם מוגבלות, העברת המידע לגופים נוספים, הבהרת הזכויות לאדם. אז למה שלא נרכז כבר הכל תחת כנפי אותו משרד: אבחון, החלטה על סיוע וביצוע?

התשובה פשוטה: כי זה נשמע טוב רק בתיאוריה. זה לא עובד בשטח. למעשה, אנשים רבים עם מוגבלות עלולים להרגיש שזה ריכוז יתר של סמכויות באותו משרד ועל ידי אותו גורם, במידה שכבר מקפחת את זכויותיהם. שאולי הם היו יכולים לקבל אבחון טוב יותר באחריות גורם אחר – ממשרד הבריאות או החינוך, למשל.

חשוב גם להזכיר שהעו"ס אינו מאבחן מומחה, ואבחון הוא דבר חשוב מדי מכדי להפקידו בידי אדם אכפתי, אבל לא מומחה לתחום כמו רופא, פסיכולוג או פסיכיאטר, שלמדו את התחום וקיבלו על כך תואר ותעודה.

הוסיפו לכך את העובדה שכבר עכשיו יש פערים גדולים מאוד בין הטיפול שמקבלים אנשים עם מוגבלות בלשכה גדולה או קטנה, במרכז או בפריפריה. מדובר בעצם על יצירת פערים גדולים עוד יותר ביכולת להגיע לאבחון, ופערים בין אדם לאדם במידת ההיכרות של העו"ס עם המטופל, שהפך (גם) למאובחן. האינטרס של הציבור הוא שלא יהיה בלבול בתפקידים: המאבחנים ימשיכו לאבחן, והעו"סים ימשיכו לטפל.

שר הרווחה מאיר כהן. צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

2. מגדל בבל של אבחונים

אותו נימוק תקף גם לגבי ההצעה (בפרק ב') להכניס לשימוש כמה מדריכי אבחון – מה שייצור מגדל בבל של אבחונים שלא מדברים באותה שפה, ותוהו ובוהו של קריטריונים. הנושא הזה רלוונטי יותר לאוטיסטים ולמתמודדי נפש, שהמדריך אשר משמש את המאבחנים שלהם הוא ה-DSM האמריקאי. בטיוטה הנוכחית מוצע להוסיף לו: "מדריך אבחון אחר שקבע המנהל הכללי של משרד הבריאות".

זה מדאיג שהחוק מנסה לקבוע מראש שיאושר מדריך אבחון מבלי להגדיר מהו, מהם מאפייניו. הקריטריון היחידי שהחוק מדבר עליו הוא פורמלי וביורוקרטי: "ייקבע על ידי מנכ"ל משרד". הייתי מצפה שהקריטריון יהיה מהותי יותר: "מדריך אחר, שמקובל על אנשי מקצוע בכל העולם, בדומה למדריך האמריקאי" או: "מדריך מקצועי אחר שייבחר על ידי ועדת מומחים לנושא".

ושוב אני שומע (בדמיוני) קורא אחר שואל: ומה רע בכך? אתה לא יודע שאבחון לפי המדריך האמריקאי עלול לעלות כסף? מצידי, שבמשרד הבריאות יכינו חוברת והעו"ס יאבחן לפיה.

חשוב לי לציין שהמדריך האמריקאי הוא לא הפתרון הטוב ביותר בעולם. הוא פשוט דוגמה למדריך שמקובל על אנשי מקצוע. המאבחן המומחה בתל אביב והמאבחן המקצועי מניו יורק מדברים באותה שפה מקצועית כשהם מאבחנים לפיו.

לאחר תקופה ארוכה של קורונה, שבה פוליטיקאים ורופאים לא הצליחו להסכים כמעט על אף נושא: מאבחון ועד טיפול, מפיענוח ממצאים ועד קביעת מדיניות, אני מתקשה להבין מדוע ההצעה הזו מתעקשת לפתוח עוד חזית בתחום האבחונים וההערכות התפקודיות (מידת התמיכה).

יתרה מכך, אני כבר יכול להצביע על בעיה שתיווצר אם הסעיף הזה יאושר. נניח באמת שבגלל שהחוק לא קובע בכלל שהמדריך החלופי צריך להיות מדריך מקצועי עם מוניטין מקצועיים, המנכ"ל יחליט להחליף את המדריך האמריקאי הכרסתני בחוברת דקיקה, מתומצתת, שכתובה בשפה קלה ונהירה, לכל מאבחן שהוסמך על פי חוק. נניח שאדם עם מוגבלות שיאובחן לפי החוברת יחשוב שהאבחון אינו מספיק מקצועי כמו אבחון לפי המדריך. תהיה לו בעיה גדולה. לבית המשפט יהיה קשה לקבל את עתירתו כי השימוש בחוברת (שעונה על ההגדרה הלא ברורה ולא מפורטת: "מדריך אבחון אחר") יוכשר בחוק. צריך יהיה לשנות את החוק שהכשיר את החוברת, לפני שניתן יהיה לערער על האבחון. בקצרה: ההגדרה הלא מפורטת של המדריך שעליו מסתמכים לצורך אבחון – אם לא תשונה ותוגדר טוב יותר – עלולה להפוך לדיני נפשות.

3. יותר מדי כוח בידי איש אחד – שר הרווחה

אבל הבעיה הגדולה ביותר של הצעת החוק בנוסח הנוכחי היא שלפי החוק הזה, שר הרווחה עלול להיות כל כך חזק מול האזרח (שהוא אתם ואני), עד שיהיה לנו קשה להתמודד עם הכוח הרב הזה.

הבעיה היא, למעשה, כפולה:

  • לפי ההצעה, שר הרווחה עומד לרכז בידיו יותר מדי סמכויות. זה לא מצב תקין בדמוקרטיה. בדמוקרטיה מעדיפים חלוקת סמכויות, האצלת סמכויות, אפשרות לשמוע הצעות ודעות מכמה גורמים, ולא שחקן אחד שמחזיק את כל הקלפים קרוב לחזה.
  • ואיך הוא יעשה את זה? לפי הצעת החוק, קודם נאשר לשר למנות ולקבוע (מבלי שהוא יאמר לנו לפי מה הוא עומד למנות או לקבוע), ורק לאחר אישור החוק הוא יעשה את זה. הנה רשימה קטנה של דברים שהשר יעשה "אחר כך", לאחר שנאשר לו: הוא יקבע מי יאבחן מוגבלות (פרק ב'), הוא יקבע מי יקבע את הערכת התפקוד (סליחה, התמיכה), הוא יקבע זכאות לשירותי רווחה (פרק ג'), ואם הערכת תמיכה נחוצה (פרק ה'), הוא אפילו יקבע את התנאים לאבחון רמת התמיכה (פרק ד'), ואין לנו מושג מה הם יהיו. אם נאשר לו מראש – הוא ממילא יוכל לקבוע את מה ואת מי שהוא רוצה.

בשלב הזה צפוי שמישהו מהקוראים יאמר: או.קיי, אז הוא ירכז הרבה סמכויות בידיו. אתה אומר: יותר מדי סמכויות, אבל אני מתקשה לראות כיצד זה עלול לפגוע במישהו.

אני שמח על ההערה (הדמיונית) הזו, כי הצעת החוק עצמה מספקת לנו מצב אבסורדי שייווצר מריבוי "השר יחליט" ו"השר יקבע" (אבל אחר כך). תארו לכם מצב שבו אדם עם מוגבלות יהיה לא מרוצה מקביעה שאין לו מוגבלות. החוק לא אומר לנו מי האדם שיקבע אם יש או אין מוגבלות – מאיזה תחום הוא יגיע, לפי אילו קריטריונים הוא ייבחר. אבל אנחנו יודעים דבר אחד – הוא יהיה מינוי של השר. מינוי שיבוצע מתישהו "אחר כך".

נחזור לאדם שרוצה להתלונן על הקביעה. הוא לא יכול פשוט להתלונן. החוק לא אומר לנו מהם הנהלים לערעור בפני ועדה, אבל אנחנו יודעים דבר אחד – הם ייקבעו על ידי השר. מתישהו "אחר כך".

אנחנו כן יודעים שבוועדה יהיו שלושה נציגים: שניים ממשרד הרווחה ואחד – נציג הציבור. אנחנו לא יודעים מהם הקריטריונים למינוי חברי הוועדה, אבל אנחנו כן יודעים מי ימנה אותם. השר. מתישהו "אחר כך".

כך, למרות שיתקיימו בערעור סממנים פורמליסטיים כשימוע וחובת הנמקה, הרי שבאופן מהותי, מבחינה דמוקרטית, זה לא הליך תקין. במצב שבו מקבלי ההחלטות ומי שאמור אולי לתקן אותן – כולם מינויים אישיים של השר (אישיים, כי לא החוק הוא שמגדיר אותם), ואולי אף יבואו ממשרדו, הגורמים עלולים לגבות זה את זה. זה יקום סגור שבו משרד הרווחה מתפקד כמו שלוש הרשויות יחד: מחוקקת (המשרד קובע את הנהלים), מבצעת (המשרד מאבחן מוגבלות וקובע רמת תפקוד) ושופטת (המשרד שולט בתהליך הערעור). האדם עם המוגבלות, שמוגדר כשייך לסקטור מוחלש, מוחלש ומתגמד עוד יותר מול מערכת כזו.

ואפילו נניח ששר הרווחה הזה נקי מרבב ומכל שיקול זר, והוא באמת ובתמים מאמין שהוא צריך להיות מעורב בכל דבר, גדול כקטן, ואיש לא יוכל לעשות הכל יותר טוב ממנו… החוק תמיד גדול יותר מה"כאן" ו"עכשיו". הוא לא עוסק רק בשר כהן ובכלל האנשים עם מוגבלות במדינת ישראל ב-2021. הוא עוסק באותה מידה גם בשר הרווחה בעוד עשר, עשרים, שלושים שנה… אנחנו לא יודעים מי יהיה האיש ההוא בעתיד. מה יהיו השיקולים שלו. לכן, החוק צריך להגביל את כוחו ולהגדיר את סמכויותיו טוב יותר.

מהוגי החוק: ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד. צילום מוויקיפדיה

גם אג'נדות שכוונתן חיובית יכולות להזיק

יש לי עוד הרבה דברים לומר על החוק הזה. למעשה, כתבתי עליו דו"ח די מפורט. אני אכתוב עוד דו"ח כזה גם בעתיד, על הטיוטה הבאה שלו. ועל הבאה אחריו. ואני אעיר את הערותיי גם על הנוסחים שיובאו לקריאות השונות. לא, המחוקק לא בהכרח יקשיב לי. למעשה, כבר עכשיו אומרים לפעילים חברתיים לא לקרוא את מה שאני כותב. זה מזיק ליחסים עם הגורמים הקובעים בכנסת. לאנשים יצוצו פתאום רעיונות בראש. אבל מי שקרא את המאמר עד כאן מן הסתם הקשיב, ומהכוח הזה בדיוק נבנית ביקורת בונה על חוק.

לסיכום, אל תשכחו שרק ההקפדה על השוויוניות של החוק, וההתעקשות שהוא יהיה טוב ומיטיב לכולנו, ישמרו על כולנו מאפליה וקיפוח. הבה לא נהיה תמימים. החקיקה הזו, כמו חקיקות רבות, מושפעת גם מאינטרסים, מלחץ של ארגונים עם שתדלנים, וכן, וגם מאג'נדות. אג'נדות אלה יכולות להיות מוטעות ולהזיק לאנשים עם מוגבלות גם אם בבסיסן יש כוונה חיובית. לדוגמה:

  • מישהו מקדם את הנושא של הפיכת העו"סים למאבחנים, למרות שאין להם הכשרה לכך ויש להם מספיק עבודה גם כך. עו"סים יאבחנו הכי טוב מוגבלות שאיננה שקופה, אלא מאוד בולטת לעין. נדמה לי שתבינו יותר אם אשתמש לצורך העניין בצמד המילים: "בתפקוד נמוך". במאמר הראשון בסדרה ציינתי איך אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, שלא ברצונם, הוחרגו לחלוטין מכל דרישה לאבחון כתנאי לקבלת שירותי רווחה. במאמר השני הסברתי כיצד בהינתן כוח רב מדי בידי עו"סים וגורמי רווחה אחרים, נושא האבחון וההערכה התפקודית עלול להפוך למנגנון של טרטור וניפוי זכאים לחוק, בדגש על מי שנתפסים כבעלי "תפקוד גבוה". כיוון המחשבה, מן הסתם, ברור.
  • מישהו מנסה לעשות לנו מנושא האבחון של המוגבלות ומההערכות התקופתיות של תפקוד (סליחה: מידת התמיכה) מגדל בבל של מדריכי אבחון שלא משתמשים באותה שפה. כשיש בלבול גדול בין קריטריונים ומושגים, ניתן לנפות את מי שלא רוצים בקלות רבה יותר (כבר נמצא על מה), ולהיפך – לכלול בין הזכאים לחוק גם את מי שאולי לא היו מקבלים אבחון או הערכה תפקודית שעונה על הקריטריונים לפי מדריך ישן וקפדן יותר.

תודה שאיכפת לכם. עשו עם זה משהו. יש לכם יותר כוח ממה שאתם חושבים.

******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

הפרק הראשון בסדרה: המדריך לחוק החדש והכי חשוב שחוקק פה עבור אנשים עם מוגבלות

הפרק השני בסדרה: מה בחוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות מדאיג אותי

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

איל שחל

איל שחל

בן 19 מתל אביב. סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. פירסם בעבר מאמרים בבמות שונות, כולל טור ב-ynet. מאובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך עם דיספרקסיה (קושי נוירולוגי בביצוע פעולות) קשה, שפוגעת בדיבור. משתמש בתקשורת תומכת חלופית מגיל צעיר.

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״