בדיון על הארכת אשפוז כפוי, של אדם שנכנה ״פלוני״, תהתה השופטת אספרנצה אלון כיצד קרה שמצבו השתפר אבל הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית הציעה אותו דבר: להאריך את האישפוז הכפוי. ההערה שלה לוועדה, היא שלא הוצעו שום חלופות שפוגעות בו פחות מאשפוז כפוי. למעשה, אמרה השופטת, הוועדה חייבת תמיד, בכל שלב, להציע חלופות כאלה.
״גם אם עסקינן במערער המתמודד עם הפרעה נפשית”, כתבה השופטת בהחלטה שניתנה מוקדם יותר החודש, “הרי שאין משמעותה של עובדה זו – החובה המיידית להורות על אשפוז כפוי (…) מחלת הנפש אינה פשע אלא חולי. מטרת החברה אינה להקיא מתוכה את חולה הנפש אלא לטפל בו״. יש לפלוני זכויות, חזרה והדגישה השופטת, ואתם, חברי הוועדה, פוגעים בהן. החלטתה: לאבחן אותו מחדש, הפעם כמו שצריך.
למה אומרים שהוא מסוכן?
בסדרה טלוויזיונית או בסרטים על בית משפט, דבריה היו מודגשים באות מוזיקלי דרמטי. אני משער, שבמציאות קלדן או קלדנית משועממים הקלידו את ההערה לפרוטוקול. לבי חיסר פעימה כשקראתי את המילים בפסק הדין. אני לא מכיר את ״פלוני״, המערער, וזה לא עניין אישי, אבל הרגע הזה, שבו בית המשפט נעמד לצדו של אדם עם מוגבלות, מרגש אותי בכל פעם מחדש.
מפסק הדין עולה בבירור, שהשופטת אלון רואה באשפוז כלי חשוב בשיקום הנפשי. היא רק חושבת, וגם כתבה זאת, שבכלי כה חשוב צריך להשתמש בתבונה, בחמלה ובאופן צודק וסביר.
בפסק הדין היא מסבירה, שכשמדובר באדם במצב כה שברירי, צריך להגדיר בנקודות זמן שונות בטיפול – מהו האיזון הנכון בין הזכויות של מתמודד הנפש, לבין מצבו – האם הוא עלול להיפגע או עלול לפגוע באחרים?
אם התשובה לשאלה היא: ״הוא עדיין מסוכן״, הזכויות של אותו אדם נסוגות לאחור לזמן מה. במקרה זה, הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית חזרה שוב ושוב על הפזמון: ״הוא מסוכן״ ואליה הצטרפה גם משפחתו של פלוני. לא לחינם מינתה לו המדינה סניגורים מטעמה. פלוני התמודד בבית המשפט עם אינטרס מנוגד לשלו, לא רק של המערכת, אלא גם של משפחתו.
הבעיה שהציגה השופטת הייתה כפולה: הוועדה הפסיכיאטרית לא נימקה מדוע פלוני כה מסוכן. בנוסף הדו״ח מבית החולים הראה תמונה הפוכה לגמרי.
פלוני, כך נכתב בדו״ח, הוא בחור כבן שלושים, שרוב ימי חייו האבחון המוכר שלו היה הפרעת קשב וריכוז, שגרמה גם בעיות התנהגות. הוא אושפז במצב פסיכוטי חודשיים לפני הדיון בבית החולים הפסיכיאטרי ״מזור״ (מזרע). זה היה האישפוז הראשון שלו, ללא היסטוריה של אלימות.
בית החולים לא חשב שפלוני מסוכן. הוא שיתף פעולה באופן יוצא מן הכלל בהליך השיקום שלו, גילה מוטיבציה רבה להשתקם ולחזור לחייו, ואפילו לא הגיב לאלימות של מטופלת אחרת כלפיו, אלא ידע להכיל אותה ולווסת את עצמו.
השופטת ציינה גם שהיא לא מבינה מדוע מתמודד הנפש הספציפי שלפניה יכול להיות מסוכן כל כך למשפחה שבכלל רחוקה ממנו פיזית. פלוני גר בשכירות בעיר אחרת.
אושפז בגלל אינרציה בירוקרטית
קצת מידע על הקלות הבלתי נסבלת של ביורוקרטיית האשפוז הפסיכיאטרי הכפוי, בחסות סעיף 10 של חוק טיפול בחולי נפש תשנ״א-1991. פלוני אושפז בכפייה לשבוע. ואז לפי החוק, הוארך אשפוזו בכפייה בשבוע נוסף.
לאחר מכן, הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית האריכה את אשפוזו הכפוי עד חודשיים, וכעת היא מבקשת לאשפזו לעד שלושה חודשים.
לאחר מכן, מכוח האינרציה הביורוקרטית, ניתן להאריך את האשפוז הכפוי שוב, בעוד שלושה חודשים. ההארכה הייתה תוצאה של תמימות דעים בין הוועדה למשפחתו של פלוני, מבלי שמישהו שאל בכלל אותו לדעתו. אלא שבסיוע עורכי דין שמינה לו בית המשפט, פלוני ערער על החלטת הוועדה.
הפסיכיאטר שלא היה שם
״אשפוזו של אדם בבית חולים לחולי נפש קשה ומר הוא:, כתבה השופטת בפסק הדין, ״ומשנעשה האשפוז שלא מרצונו של המאושפז, יש בו משום אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירותו של האדם (…) בהחלטה על אשפוזו הכפוי של אדם טמונה פגיעה בחירותו האישית, בחופש התנועה שלו וייתכן שאף בשמו הטוב ובכבודו”.
בתחילת דבריה, השופטת ציינה שכוונתה אינה לערער על המומחיות הרפואית של חברי הוועדה, אבל מצאה פגמים בתהליך קבלת ההחלטות שלה.
הראשון, היה העדר הנמקה למסוכנות של פלוני, וכן הפער שבין הקביעה חסרת ההנמקה לחוות הדעת של המוסד המטפל. הפגם השני היה, שהוועדה לא מלאה את חובתה ולא ציינה חלופות לאשפוז כפוי. יש חלופות כאלה: למשל, טיפול מרפאתי, כפוי או מרצון, שהות במוסד אחר שאינו בית החולים.
אבל די בפגם השלישי, הפורמלי, שמצאה השופטת כדי להחליט מחדש בענייני של פלוני. הרכב הוועדה שחרצה את גורלו להמשך אשפוז כפוי היה פגום. לפי אותו חוק שהביא לאשפוז הכפוי, הוועדה חייבת להיות מורכבת ממשפטן, פסיכיאטר בשירות המדינה ופסיכיאטר נוסף שאינו בשירות המדינה. זאת כדי למנוע מצב שהמערכת מחליטה על עצמה. בוועדה של פלוני התעלמו לגמרי מהדרישה החוקית, ושני הפסיכיאטרים שהשתתפו בה היו בשירות המדינה.
זה צריך להיות ברור: למתמודד נפש יש זכויות יסוד
אני מכיר אישה אחת שאולי פרצה במחיאות כפיים כשקראה את הנימוק. שמה עו״ד עדנה שקל והיא מנהלת מאבק עיקש לפסילת ועדות פסיכיאטריות מחוזיות, שההרכב שלהן מוטה או חסר. לפני תשעה חודשים כתבתי על עתירה שהגישה האישה האמיצה הזו לבג״ץ, ובה טענה שפסיכיאטרים מחוזיים שולחים חולים לאשפוז כפוי וגם ממנים את חברי הוועדה שדנים בערעור. בג״ץ בחר לא לפרסם הלכה בנושא, אבל המסר נקלט היטב בשדרות המערכת.
כל כך עגום מצבם של מתמודדי נפש בישראל 2022. כפי שציינה השופטת אלון, פלוני חלש מאוד, גם משפטית, מול המוסדות החזקים שמנהלים את חייו. הוא חלש גם מול משפחתו, שבמקרה זה הצטרפה לרמיסת זכויותיו.
אם לא מספיקה הסטיגמה הנוראה שמוטלת על האדם, שבגללה רבים ממתמודדי הנפש מסתירים את מצבם וגם לפעמים מְרֵעִים אותו, הרי שהחוק לא מגן על זכויותיהם באופן ספציפי. אחד מפסקי הדין בעבר ציין את מה שהיה צריך להיות ברור מאליו: שלמתמודד נפש יש זכויות כמו לכל אדם אחר, ואסור לפגוע בזכויותיו שלא לצורך – כפי שגם מצוין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
לבסוף החליטה השופטת כי יתקיים דיון נוסף בעניינו של פלוני, בהקדם האפשרי ובהרכב תקין של וועדה. הדיון יתקיים על בסיס מצבו הנוכחי ולא זה שהיה בעת אשפוזו, תוך שקילת חלופות לאשפוז כפוי. הוועדה הלא תקינה גם נדרשת לנמק מדוע לא הציעה חלופות כאלה. השופטת ציינה שהיא תקרא את נימוקי הוועדה באופן ביקורתי.
