fbpx

האווירה הציבורית מכשירה אלימות כלפי אנשים עם מוגבלות

לכולם יש אחריות לאלימות המשתוללת כלפי אנשים שונים. בואו נתחיל מזה ש"נכה" ו"אוטיסט" ו"חולה נפש" הם לא קללה

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

מאת אמיר שטיין

אלימות. הנה משהו שאני לא רוצה לכתוב עליו. אבל האם אני יכול שלא לכתוב עליו? בשבוע האחרון נדמה שהדבר היחיד שאני רואה באתרי החדשות זה אלימות נגד אנשים לא כל כך שונים ממני. הנה מקצת מתוך מגוון הכתבות שבהן נתקלתי רק בפורטל החדשות שלנו, “שווים”:

“זה האיש שעל פי החשד הוביל את ההתעללות במעון בראש העין”

“מנהיג מחאת הנכים מגיב על חשיפת הריגול של המשטרה נגדו”

“פרשת ההתעללות: עידן ההוסטלים חייב להסתיים”

“תמשיכו לומר ‘כל ישראל ערבים זה לזה’ ולסגור ילדים כמוני במוסדות נוראיים”. 15 שנה למותו של ערן, הפוסט המצמרר של אבא דורון”

“האזינו: כך ענה ראש מינהל מוגבלויות לאם שדיווחה על אלימות כלפי בנה במעון”

“מגיע בצרורות: עוד אישום באונס של אישה עם מוגבלות, הפעם בת”א”

“אישום: אנס בת 6 עם מוגבלות ואיים לפרסם תמונות שלה בעירום”

כותרות כל כך קשות וכל כך מזעזעות, ללא ספק. כותרות המצביעות על אלימות שיטתית נגד אנשים עם מוגבלויות, לא משנה באיזה הקשר. אלימות מינית, ממסדית, סתם אלימות. הכותרות האלו גם יוצרות אצלנו את ההרגשה שזה לא קשור אלינו. אנחנו בסדר, יש אנשים רעים, אבל מה הקשר אליי? אליך? אז תנו לי לומר לכם: יש קשר, ועוד איך.

גילאי 18 ו-19 היו גילאים מאוד קשים עבורי. הייתי נוער בסיכון, בלי קורת גג קבועה ובלי עורף משפחתי, וקרה לי מה שקורה להרבה נערים ונערות בגילי – עברתי שתי תקיפות מיניות. אחרי התקיפה הראשונה הפסקתי לישון והיו לי התקפי חרדה בלי הפסקה. פסיכיאטר בשירות הציבורי נתן לי נוגדי דיכאון. לא קיבלתי שום ליווי פסיכולוגי מעבר לכך ולא הייתי מודע לכך שכשורד של אלימות יש לי סיכון כפול ומכופל להיות קורבן שוב.

שרון נעים עם סימני האלימות
שרון נעים, אחד מהדיירים במעון “בני ציון”, עם סימני אלימות על פניו

כמה חודשים אחרי פגשתי את ק’, מי שהחליט שאני טרף קל והחליט לפגוע בי גם. אני לא אשכח את המילים שהוא אמר לי אחרי התקיפה: “את דיכאונית וחרדתית, מי יאמין לך בכלל” (כתוב בנקבה כי עוד לא יצאתי מהארון בזמנו). אני לא זוכר איך הוא ידע את זה עליי, אבל המשפט הזה נשאר איתי מאז ומלווה אותי. יותר מאשר משפט שאני שומע בפלאשבקים, אני מהרהר בו מדי פעם למרות המצוקה שנגרמת לי מהזיכרון הזה, כי אני חושב שיש לו משמעות חברתית עזה. ק’ ידע שהוא יכול לפגוע בי כי הוא חי באווירה ציבורית שמפקירה מתמודדי נפש. בעולם שבו הממסד מתייחס אל מתמודדי ומתמודדות נפש כאל אנשים לא אמינים – אפשר לפגוע בנו בלי לשאת בתוצאות. יותר מכך שאני טרף קל, בגלל המנגנונים שפוסט טראומה יוצרת אני גם קורבן לא אמין. אני חייב לציין שהוא צדק. למרות שהתלוננתי עליו למספר גורמים שהיו אחראיים על שנינו, הוא מעולם לא שילם את המחיר.

העובדה שהעולם מפקיר את הנכים, החלשים, השונים, ממש לא מוריד מהאחריות של הפוגע. להיפך, יש בזה נופך נוסף של אחריות שאנחנו צריכים להטיל על עצמנו, בנוסף ולא במקום. בכל פעם שאנחנו משתמשים בביטויים שגורמים לנכים להיות האחר, השונה – אנחנו יוצרים אווירה ציבורית שמפקירה אותם. כשאנחנו משתמשים במילים “אוטיסט”, “חולה נפש”, “מפגרת”, כקללות, אנחנו מפקירים את אותן אוכלוסיות.

כמובן שהסיפור שלי הוא אנקדוטה. אני לא מצפה שתקבלו את דבריי כתורה למשה מסיני. אבל אני חושב שהוא משקף הצצה אל תוך עולמו המעוות של תוקף, ואני גם חושב שההצצה הזו יכולה בהחלט ללמד על הסיפור החברתי שמתלווה אל אלימות כלפי נכים מכל סוג וצורה. גם אם ישנם רק מקרים בודדים בהם זו צורת החשיבה של התוקף, עלינו לשים לב לתפיסות העולם שלנו ואיך הן יכולות ליצור עולם הרבה פחות נעים ובטוח לא.נשים נכים.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

מערכת שווים

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״