אתמול בן אל תבורי יצא מהארון כמתמודד עם הפרעה דו-קוטבית. בדרך כלל אני שמח לראות אנשים מפורסמים יוצאים מהארון הנפשי. זהו אקט שיש בו הפחתת סטיגמה ויצירת שיח חיובי. אמרתי בדרך כלל? כי במקרה הזה אני כועס.
בן אל משתייך לדור שיודע לצאת מהארון, יודע להחזיק באותנטיות שלו בגאווה. הוא יכול היה לצאת מהארון הנפשי כשהוא היה בשיא ההצלחה שלו, ולתת לנו, "האנשים הקטנים", זווית של תקווה והפחתת סטיגמה. אבל הוא בחר לצאת מהארון דווקא אחרי פרשה מכוערת, בה הוא תועד מדבר על ילדו בצורה נוראית ומכאיבה.
היציאה שלו מהארון הנפשי היא מעין מגן. "הנה, תראו, יש לי הפרעה נפשית שמצדיקה את ההתנהגות שלי". ניחא אם הוא היה אומר: "יש לי קשיים נפשיים, ואני מטפל בהם ומנסה להיות אדם טוב יותר". במקרה כזה הייתי מבין את הבחירה שלו לתרץ את ההתנהגות במאניה. הוא אמנם הצהיר כי "המאניה זה לא תירוץ לשום התנהגות ושום צורת דיבור, ואני מצטער בין היתר בפני כל מי ששמע את ההקלטות ולעולם לא אסלח לעצמי שנתתי לעצמי להגיע למקום הזה"- אבל אני הקטן לא רואה באמירה הזו לקיחת אחריות ראויה. ההצהרה מציגה אותו כקורבן ולא כאדם שיכול לקחת אחריות על המחלה שלו. הסיבה ליציאה מהארון הנפשי של בן אל, לדעתי, היא לנסות לתרץ את ההתנהגות שלו.
מתמודדי נפש נוטים להיתפס על ידי החברה כאנשים אלימים, פוגעים, מסוכנים. ראו למשל את הפרשה המבישה של השכנים שמונעים מאישה נכה להשכיר את הבית שלה לבית מאזן, מתוך חשש לא מוצדק. במציאות ישנם מחקרים שמצביעים על כך שלמתמודדי נפש יש יותר סיכוי להיות קורבן אלימות מאשר להיות התוקפים. אבל בעולם בו כל רוצח טוען שהוא בעצם לא שפוי, בניסיון לחמוק מעונש – הסטיגמה הזו מתקבעת.
בתוך עולם רווי בסטיגמות ומכשולים עבור מתמודדי נפש, כשמתמודד מפורסם יוצא מהארון רק כדי לתרץ התנהגות בעייתית – מעגל הסטיגמה רק מתרחב. אמנם אנחנו כאנשים צריכים לגלות חמלה כלפי אנשים שמעדו ומתקנים את דרכם, אבל מנגד האדם שמעד צריך לא רק להתנצל אלא גם להראות איך הוא מתכוון לתקן.
בן אל, התנצלות אמיתית מכילה אחריות, לא קורבנות. ונכות מכל סוג או צורה היא לא תירוץ לפגיעה באחר.
עוד בנושא:
