נושאים קשורים

מרגש: אנשי “בית הגלגלים” מנציחים את המתנדבים שנהרגו ב-7 באוקטובר

חברי עמותת בית הגלגלים, המתמודדים עם מוגבלות פיזית קשה, מובילים מיזם הנצחה לאנשי ובוגרי העמותה שהלכו לעולמם. בין היתר, מופיעים באתר החדש שמותיהם של מתנדבים שנהרגו באירועי השבת השחורה

חוקרים: זה מה שגורם לאוטיסטים עם חום להתנהג “נורמלי”

תופעת "אפקט החום", שמשפרת תסמיני אוטיזם בזמן זיהום של הגוף, נחקרה עד כה רק בעכברים. כעת זוג מדענים ינסה לפתח טיפולים לבני אדם שיחקו את התופעה – גם בלי חום

אחרי הדייט הוא סימס “את נוירוטית ונרקסיסטית”. הוא צודק?

"הוא נישק אותי עם ריח של חומוס ולא זכר מתי היה הסקס האחרון שלו, אז העפתי אותו מהבית". אז למה לרננה יש עכשיו מחשבות שניות...

כך הצלחתי (בסוף) להצביע בבחירות

באמת שרציתי להיכנס לקלפי, אבל הגוף שלי נכנס למצב של סטרס. הרגליים נעו לבדן, ופשוט מצאתי את עצמי עומדת בתחנת אוטובוס ורק רוצה לברוח. זה מה שקרה אחר כך



אירוע בריונות חמור: צילמו נער אוטיסט בשירותים של בית הספר

שישה נערים ממקיף ט' באשדוד נחקרו במשטרה והושעו מהלימודים לאחר שהתעללו בנער בן גילם מכיתת התקשורת, על הרצף. אמו של הילד: "זו טראומה לכל החיים"
ראשיאנשים עם מוגבלויותהרופא הסתכל עליי וחשב: "אין לו מושג מה מצפה לו"

הרופא הסתכל עליי וחשב: “אין לו מושג מה מצפה לו”

לקראת החזרה המיוחלת ארצה מבית החולים בנפאל, נתקלתי ברופא ציני וחייכן שכבר ידע את כל האמת על מה שהולך לעבור עליי בעתיד. הטור של שי רלר, פרק חמישי

שי רלר בהודו. צילום באדיבות המצולם
שי רלר בהודו. צילום באדיבות המצולם

לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. מצאתי את עצמי מדבר עליה כל הזמן, נזכר בחוויות שלנו בימי הצבא, ובעיקר כל הזמן מתעסק בשאלה איפה היא עכשיו (או יותר נכון – עם מי היא עכשיו). סיימתי את הצבא, והמתנתי כחודש עד היציאה לטיול. במהלך החודש הזה לא עשיתי יותר מידי חוץ מלישון בהגזמה (12 שעות רצוף) ולבלות את הערבים בפאבים, מסיבות ומשחקי פלייסטיישן עם חברי הטוב דני. זאת הייתה אחת התקופות היפות בחיים שלי.

שומר אמונים

באחד מערבי שישי יצאנו למסיבה. זה היה אחד מאותם הערבים בהם הכל זרם בצורה פשוט מושלמת: המוזיקה הייתה טובה, האלכוהול נתן את אותותיו ומבט של בחורה נתקע במבטי. אחרי כמה דקות מצאנו את עצמנו רוקדים יחד וצוחקים. אל תשאלו אותי איך הגעתי לסיטואציה, אין לי מושג. אני הרי תמיד מתבאס בדיעבד שהתביישתי ולא ניגשתי, והפעם זה פשוט קרה. יש מצב טוב שלאלכוהול הייתה תרומה משמעותית לזה.

מבלי בכלל שהבנתי מה קורה, כעבור שעתיים מצאתי את עצמי איתה, אצלה בבית במיטה. אני שם אבל אני לא באמת שם. אני מתלבט ביני ובין עצמי האם זה בסדר שאני כאן עם מישהי אחרת, בזמן ששירה מטיילת לה בעולם, ואולי שומרת לי אמונים (לפחות כך קיוויתי). יצאתי מביתה של אותה בחורה אחרי לילה רווי רגשות אשם. אני זוכר שהגעתי ממש סמוך לרכב שלי, וברגע אחד פשוט התחלתי להקיא. הגעלתי את עצמי מכל מה שקרה באותו הלילה, ובעיקר מהעובדה שאני מרשה לעצמי לבלות עם בחורות אחרות. הגעלתי את עצמי, והייתי חייב להוציא את זה החוצה.

מייל אחד יותר מדי

אני יושב באינטרנט קפה בקאסול. היו בה כמה מחשבים די ישנים שמחוברים לאינטרנט. זה אולי קצת מוזר לחשוב על זה, אבל בתקופה בה טיילתי האינטרנט לא היה כל כך נגיש כמו היום, על אחת כמה וכמה כשמדובר באיזה כפר נידח בהודו. אני ממתין שתיבת הדוא”ל שלי תפתח. האינטרנט עולה בקצב המכונה “זמן הודו”. בהודו הכל קורה בקצב קצת אחר, לאט. לאט מאוד. באותם הימים אני זוכר שמבלי שידעתי או התכוונתי, התחלתי לחזק את היכולת שלי להיות יותר סבלני, לדחות סיפוקים ולהבין שלא תמיד אפשר לקבל את כל מה שאני רוצה כאן ועכשיו. לא היה לי מושג שזה רק תחילתו של השיעור הזה בסבלנות, שיעור שיהפוך עבורי (ובעל כורחי) לדרך חיים.

המייל הראשון שקפץ לי היה משירה. פתחתי אותו בהתלהבות והתרגשות, וככל שהמשכתי לקרוא, התחושות החלו להתפוגג ולהתחלף בכאב והחמצה. היא כתבה שהיא מטיילת באיזה חור בברזיל, ושהיא פגשה איזה בחור ושהם מטיילים עכשיו ביחד. זהו, זה הספיק לי. לפתע התחלתי להרגיש איזה כיווץ כזה, עמוק בבטן. לשם שינוי, זאת לא הייתה תגובה של מערכת העיכול שלי לאוכל ההודי, אלא בכאב שנבע מההבנה שזה נגמר, שהיא התקדמה, ושגם אני כנראה צריך לעשות אותו הדבר.

החלטנו לעזוב את קאסול ולנסוע לבקר בכפר הסמוך – קלגה. הנסיעה לקלגה הייתה אחת מהחוויות הכי טובות שהיו לי בטיול. כמנהג המקום, החלטנו שאת הנסיעה הזאת אנחנו עושים על גג האוטובוס באוויר הפתוח. אני זוכר את עצמי חצי שוכב על גג האוטובוס, נזהר לא לעוף ממנו או להיתקע בחוטי החשמל החולפים סנטימטרים ספורים מעל לראשי תוך כדי נסיעה. הרוח הנושבת בפנים פיזרה את שיערי, שגדל מאז תחילת הטיול. עצמתי את העיניים והתרכזתי בתחושה הנעימה שמילאה את הגוף שלי. הרגשתי שכל קרן שמש מלטפת את הפנים ואת הנפש שלי.

השיבה הביתה

“שי, שי אתה שומע אותי?”. פקחתי את העיניים, וליד המיטה שלי עמד הרופא הישראלי שהגיע מהארץ. הוא ליווה אותי במשך רוב השהייה בבית החולים בנפאל. הוא היה חייכן וציני בטירוף, אבל איכשהו זה בדיוק מי שהייתי צריך לידי בימים אלו. בבית החולים בנפאל לא היה את כל המכשור הרפואי הנדרש כדי להבין ולאבחן את חומרת הפציעה שלי, אבל אני בטוח שאותו רופא ציני וחייכן כבר הבין שמדובר בבחור צעיר שאיבד לא מעט. הוא הסתכל עליי שוכב בלי יכולת לזוז, מחובר לצינורות, עם מתקן ברזל שמחובר לי לראש. בטח רץ לו בראש המשפט: “מסכן, עוד אין לו מושג מה מצפה לו… אין לו מושג עם מה הוא יצטרך להתמודד”. האמת היא שהוא צדק, באמת לא היה לי מושג. בשלב הזה עוד הייתי בטוח שתוך חודש גג חודשיים הכל חוזר לקדמותו.

“אנחנו לוקחים אותך הביתה, תיפרד יפה מהחבר’ה פה בנפאל”, אמר לי הרופא. בית החולים בנפאל, כאמור, לא היה מהמתקדמים בעולם, אבל הוא לגמרי צלח את המשימה החשובה – לשמור אותי חי. הזמן שם עבר מהר ובמעורפל, כשברקע כל הזמן שמעתי משפטים בעברית, אנגלית ונפאלית. סוג של מגדל בבל שכזה.

פתאום הכל התחיל לנוע בקצב מהיר יותר. זה היה בעקבות התזוזה לכיוון שדה התעופה. ניתקו אותי ממכונת ההנשמה החשמלית, וחיברו אותי למכונת הנשמה ידנית, מאין פומפה (“אמבו” בשמו המקצועי), והרופא שליווה אותי היה צריך לתזמן את הלחיצות על הבלון הזה, ולהזרים לי חמצן לריאות. אני מסתכל לו בעיניים – ואני מבין כעת שהחיים שלי תלויים לחלוטין בו, טעות אחת שלו ואני לא אזכה להגיע לארץ הקודש.

הטורים הקודמים בסדרה

פרק 1 – אמרתי לאבא: “אולי עדיף שהתאונה הייתה נגמרת אחרת”
פרק 2 – בלי נשימה: בבית החולים נזכרתי ביום הראשון בהודו
פרק 3 – כלום לא מקרי: המפגש בהודו שישנה לי את החיים
פרק 4 – הוויפאסנה שנכפתה עליי גרמה לי להיזכר באהובתי

שי רלר הוא מלווה להעצמה אישית ומרצה. בוגר קורס הטלוויזיה של מפעל הפיס, רשת 13 ואתר "שווים". נותר משותק בעקבות תאונה שעבר בנפאל. חפשו בפייסבוק: שי רלר - מנטור לצליחת אתגרים

כתבות אחרונות