אחרי זמן מה בהודו, החלטתי שאני חייב לחוות איזו חוויה רוחנית “ברוח המקום”. החלטתי לעשות איזה קורס מדיטציה קצר שהיה די נחמד. האמת היא שהרבה ממנו אני לא זוכר, כי בחלקו הגדול כנראה הייתי רגוע מדי ופשוט ישנתי. בשלב מסוים אפילו שקלתי לעשות סדנת שתיקה, הידועה בשם “ויפאסנה”, אבל מהר מאוד ויתרתי על התענוג. זה היה נראה לי קשה ומשעמם לשתוק עשרה ימים. מה אני אמור לעשות בזמן הזה? לא שיערתי לעצמי שלעתיד יש תוכניות אחרות עבורי. לא שיערתי לעצמי שיעברו חודשיים ואמצא את עצמי “במגה ויפאסנה”, בסדנת שתיקה שנכפתה עליי.
מעמקי הגרון
מכונת ההנשמה אליה הייתי מחובר לא אפשרה לי לדבר. תסלחו לי מראש על התיאורים הגרפיים, אבל כדי לחבר אותי למכונת ההנשמה, הרופא הנפאלי, שבמקרה היה גם שר הבריאות של נפאל, היה צריך לבצע לי “מיני ניתוח” שבו פותחים את קנה הנשימה ומחדירים צינור חמצן שמחובר למכונת ההנשמה. מהרגע הזה בעצם תקוע לי צינור בגרון, שמאפשר לי לחיות. האוויר כלל לא מגיע לחלל הפה והאף ולא עובר דרך מיתרי הקול, לכן אי אפשר לדבר. כל כמה שעות יש צורך לנקז ליחה שמצטברת בצינור ומקשה על הנשימה. בעודי כותב מילים אלו, עוברת בי צמרמורת רק מלהיזכר בתהליך הניקוז המזעזע הקרוי “סאקשן”.
אני מחזיר אתכם רגע לביקור האחרון שלכם אצל רופא השיניים. יש את הקטע הזה תוך כדי טיפול שבו הוא שואב לכם את הרוק מהפה, נכון? אז בגדול מדובר בהליך דומה, רק שבמקרה של אדם מונשם, דוחפים למעמקי הגרון צינור דק וארוך שבעזרתו שואבים את הליחה. עכשיו ברשותכם, ארצה להחזיר אתכם רגע לבדיקת גרון אצל רופא המשפחה. זוכרים את הקטע הזה שהוא דוחף לכם את המקל לגרון? זוכרים איך בכל פעם מחדש בא לכם להקיא? אוקיי, עכשיו תיקחו את הביקור אצל רופא המשפחה ורופא השיניים ביחד ותכפילו אותו בלפחות 3-4 פעמים ביום. זה בדיוק מה שקורה במסגרת התהליך הזה. תנו לי לקצר לכם – מדובר באירוע קשה מאוד.
תמיד יכול להיות יותר גרוע
אז אני במהלך הוויפאסנה שנגזרה עליי, מנסה להבין איך אני אמור לתקשר עם הסביבה מבלי לדבר. אני לא מסוגל להזיז את הידיים או הרגליים, אני לא מסוגל להזיז את הצוואר בגלל המכשיר שמקבע אותו, אני לא מסוגל לנשום, ועכשיו אני גם לא מסוגל לדבר. “לא יכול להיות יותר גרוע”, אמרתי לעצמי. לא הספקתי לסיים את המשפט הזה, וזבוב התיישב לי על קצה האף. אוקיי, מה אני אמור לעשות עכשיו, כשרק אני והוא בחדר?
אני חושב שזאת הפעם האחרונה בחיים שלי שהשתמשתי במשפט הטוען (והטועה): “לא יכול להיות יותר גרוע”. תמיד יכול להיות יותר גרוע. לא משנה כמה חמור או קשה המצב בו אנחנו נמצאים, תמיד יכול להיות קשה או חמור יותר. יש שיגידו שזו לא נחמה, והם לגמרי צודקים. כשקשה לנו אנחנו לא ממש מתעניינים במה אולי יכול לקרות וכמה המצב יכול עוד להסתבך. המציאות לפעמים יכולה להיות לא פשוטה וכואבת, ולרוב אין לנו יכולת לשלוט על דברים פחות טובים שמתרחשים בחיינו.
לא, לא צריך להגיד תודה על דברים לא טובים שקרו לנו, אבל אולי כן כדאי להגיד סוג של תודה בנוסח “תודה שרק זה קרה לי”. היכולת להסתכל על כל התמונה באופן כזה מכניסה אותנו לפרופורציה ומזרימה משב רוח חיובי לתוך המציאות בה אנחנו חיים. לא שווה לנסות?
אהבה בינלאומית?
הייתי מטושטש ועייף משלל התרופות שקיבלתי, ובחסות ההזיות שנוצרו חזרתי שוב להודו. זאת אומרת, לא חזרתי ממש פיזית להודו, אלא חזרתי בזיכרונותיי אחורה בזמן. נסענו מהעיר מנאלי לכפר בשם קאסול. על אף הנוף הפסטורלי, השקט מסביב ותחושת החופש, לא הייתי רגוע. הראש שלי וחלק מהלב שלי היו ברגעים אלו עשרות אלפי קילומטרים משם, אי שם בדרום אמריקה.
קצת לפני שהשתחררתי מהצבא וטסתי לטיול הגדול, השתחררה גם שירה מהצבא. שירה הייתה בת הזוג שלי במשך שנה וחצי. הכרנו במהלך השירות הצבאי ורדפתי אחריה לא מעט עד שהיא החליטה עם עצמה שזה זה. אהבתי את הקשר שלנו, הכל זרם חלק. היה שם הכל – צחוק, שיחות עומק, רוגע, אהבה. הרגשתי שאני חלק מהעיר הגדולה תל אביב, העיר שבה שירה גרה, ובה בילינו את סופי השבוע כשחזרנו מהצבא. סוף סוף, בגיל 23, התחלתי להבין מה כל כך מיוחד בעיר הזאת.
שירה השתחררה מהצבא כחודש לפניי, והיה לה ברור שאת הטיול שלה היא תעשה בדרום אמריקה. ניסיתי לשכנע אותה שאולי תמתין לי וניסע ביחד, או שאולי ניפגש בעוד כמה חודשים באיזה מקום על גבי הגלובוס אחרי שהיא תטייל קצת בדרום אמריקה ואני במזרח הרחוק. למרות המאמצים, לא הצלחתי לשכנע אותה והסכמנו שכל אחד יטייל לבדו ויחווה את החוויות שלו. כשנחזור לארץ נראה כבר מה יהיה איתנו.
חיבקתי אותה חזק לפני שנפרדנו. אני חזרתי לצבא, והיא התחילה את הטיול שלה. היה לי עצוב ולא כל כך הבנתי למה זוג שהכל הולך לו כל כך טוב צריך להיפרד. ניסיתי לשכנע את עצמי שאין לי זכות למנוע ממנה את החוויה הזאת, ושבסופו של דבר האהבה תנצח. “הפרידה הזאת היא זמנית בלבד”, חשבתי לעצמי, “כמה חודשים של טיול ונחזור להיות יחד”. לא הבנתי אז כמה המציאות עומדת להיות שונה (וקשה).
הטורים הקודמים בסדרה
פרק 1 – אמרתי לאבא: “אולי עדיף שהתאונה הייתה נגמרת אחרת”
פרק 2 – בלי נשימה: בבית החולים נזכרתי ביום הראשון בהודו
פרק 3 – כלום לא מקרי: המפגש בהודו שישנה לי את החיים
