הודו קיבלה אותנו כמו שרק היא יודעת: שלל צבעים, טעמים, ריחות ואנשים. עזבנו את דלהי במהרה לעבר התחנה הראשונה בטיול – דרמסאלה. האמת היא שלא תכננתי את מסלול הטיול לפני שיצאתי מהארץ, והחלטתי שפשוט אזרום עם מה שיבוא. הייתי במצב רוח של זרימה עד כדי כך שהחלטתי אפילו לא לקנות כרטיס טיסה חזרה לארץ, אלא פשוט לטייל היכן שבא לי ועד מתי שבא לי.
לקח לי קצת זמן להתרגל לקצב החיים האיטי מאוד של הודו, היה נראה לי מוזר לקום בבוקר, לשבת לשתות צ’אי (סוג של קפה מקומי) ופשוט לא לעשות כלום במשך היום. בעיקר ישבתי עם עצמי, עישנתי סיגריה אחרי סיגריה, בהיתי בנוף ההררי שהקיף אותי מכל עבר והקשבתי לשקט. עכשיו זה רק אני, הטבע והמחשבות שלי. מדהים כמה רגוע ושלו אני יכול להיות. נראה לי שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שחשתי כך.
לקח לנו (לי ולחבר איתו הגעתי מהארץ) שבועיים עד שהחלטנו להפסיק לעשות כלום ולהמשיך לתחנה הבאה – מנאלי. מדובר בעיר שהיא מעין אתר מרכזי אשר ממנו יוצאים לבקר בערים אחרות וחוזרים בחזרה אליה. סוג של “תחנה מרכזית” למטיילים. מטבע הדברים, פגשנו שם המון מטיילים ישראלים, עד שלפעמים היה נראה לנו שאנחנו בארץ ולא בהודו.
נסיעה אקסטרימית
הנסיעה למנאלי הייתה מאתגרת. מדובר בנסיעה באוטובוס ישן מאוד, בכבישים צרים ומפותלים, ומפעם לפעם אתה נתקל בשרידי אוטובוסים או ג’יפים שלא שרדו את הנסיעה ומצאו את עצמם בתהום. זאת הפעם הראשונה שנתקלתי בחוויה האקסטרימית הזאת של נסיעה בדרכיה של הודו, והייתי מאוד לחוץ. הנהג לא הפסיק לצפור על מנת להזהיר את הרכב שעלול להגיח מעבר לעיקול שמעל התהום. צריך להבין, הכביש כל כך צר, וכדי שרכב אחד יעבור, הרכב שמגיע מולו חייב לעצור ולהיצמד לקצה הכביש. קצה הכביש לרוב לא מוגן בגדר או מעקה, וכל מה שמפריד בינו ובין נפילה לתהום זה בעיקר המזל (או הגורל, אם תרצו).
במהלך השהייה במנאלי הכרנו את נועה בארוחת ערב במסעדה מקומית. שוחחנו קצת, וכאמור היינו במצב רוח זורם, אז החלטנו בצורה הכי זורמת וספונטנית לצאת לטרק של שלושה ימים בהרים. בחברת הנסיעות המקומית והמאולתרת נאמר לנו שחסר לנו עוד אדם אחד כדי שנוכל לצאת לטרק. כעבור שעה נועה הופיעה בפתחו של החדר בו התאכסנו, הכירה לנו את אתי, והכריזה שהיא תצטרף אלינו לטרק.
הטרק היה חוויה בפני עצמה. כמעט איבדנו את הדרך בהרים (למרות המדריך המקומי), כמעט נותרנו ללא מים לשתייה וכמעט ננשכנו על ידי עכברים שהסתתרו אצלנו באוהל מפני הגשם בחוץ. הטרק הזה מבחינתי היה הרבה יותר מעוד חוויה בטיול. בזכות הטרק הזה הכרתי את נועה ואתי, ובאותם הימים לא היה לי מושג כמה ההיכרות איתן תשנה לי את החיים וכמה הן תהיינה חלק משמעותי בחיים שלי.
לכל דבר סיבה
אנחנו פוגשים אנשים לכאורה “במקרה” או קורים לנו דברים לכאורה “במקרה”, אבל החיים לימדו אותי שכמעט אין דבר כזה “במקרה”. כל דבר בחיינו קורה כנראה בגלל סיבה כלשהי, לכל דבר יש תכלית. לפעמים כשהדברים עצמם מתרחשים אנחנו בכלל לא מנסים להבין למה הם קרו, זה נראה לנו טבעי ונורמלי. לפעמים, גם אם ננסה בזמן אמת להבין למה הדברים קורים, לא נצליח. זוכרים את הציור הזה שהיו מחלקים לנו כשהיינו ילדים, שבו היינו צריכים לחבר את הנקודות לפי המספרים? בהתחלה זה לא דומה לכלום, זה נראה רק דף עם נקודות ומספרים, ורק לאחר שחיברנו את כל הנקודות, מתגלה בפנינו התמונה השלמה.
האמת שככה זה בדיוק גם בחיים. לא, לא חשבתי על הדימוי הזה בעצמי. לראשונה שמעתי אותו בנאום המפורסם של סטיב ג’ובס המנוח בטקס סיום באוניברסיטת סטנפורד. ג’ובס מתאר איך חיבור הנקודות בחיים; כלומר, מבט לאחור על הדברים בפרספקטיבה של זמן, יאפשר לנו להבין מדוע כל דבר כנראה קורה בזמן שלו, ואיך כל אירוע הוביל אותנו להיות מי שאנחנו היום.
מקובע, מקובע, מקובע
התעוררתי ואור יום החל להיכנס אט אט לחדר. לא באמת ידעתי מה השעה והאמת שגם לא היה לי מושג איזה יום היום ומה התאריך. מדי פעם הייתה ניגשת אליי אחות בית החולים הנפאלית, מרטיבה את הסמרטוט הרטוב שהיה מונח לי על המצח בניסיון נואש להוריד את טמפרטורת הגוף שלי. ביחד עם ההורים שלי הגיעו מהארץ גם שני רופאים מטעם הביטוח הרפואי שהיה לי (1.80$ ליום הכי טובים שהשקעתי בחיים שלי). לא היית צריך ללמוד רפואה כדי להבין שנפצעתי קשה, קשה מאוד, אך בשלב הזה עדיין לא היה ברור מה חומרת הפציעה שלי.
הרופאים שיערו שכנראה נפגעתי בצוואר ולא רצו שהמצב שלי יוחמר, כי הרי תמיד יכול להיות יותר גרוע, ולכן הם ערכו לי ניתוח קטן שבמהלכו הם הרכיבו על ראשי מתקן (שלדעתי לקוח מימי האינקוויזיציה) שנועד לקבע את הראש שלי לכתפיים, וכך למנוע תזוזה של הצוואר. המתקן הזה היה מחובר לראש בעזרת שני ברגים במצח ושני ברגים מאחורי הראש והוא אחד הדברים הכי לא נוחים, מציקים וכואבים שיש. מרגע זה איבדתי עוד יכולת – להזיז את הראש לצדדים. הייתי אמור להסתובב עם הסיוט הזה בערך חודש; בפועל “בילינו” יחדיו הרבה יותר, וזה לא הלך ונהיה קל יותר עם הזמן.
הטורים הקודמים:
