“הבן שלי במצב מאוד קשה, אפילו אנוש, אבל הרופא אמר שהוא חזק. אני בהלם, ומבקשת שתתפללו עליו. ראיתי אותו בבוקר לפני שיצאתי לעבודה, הבאתי לו שוקולד והוא לא אמר לי כלום. לא הרגשתי שהוא מחפש ישועה”, כך אמרה לפני שעה קלה כוכי כלף, אימו של בר כלף (33), הצעיר שהצית את עצמו הבוקר בביתו בנתניה.
כלף הובהל לבית החולים שיבא במצב קשה, כשהוא סובל מכוויות חמורות בכל חלקי גופו. מבית החולים נמסר כי הוא טופל בחדר הלם על ידי צוותים רפואיים במרכז הלאומי לכוויות. מצבו מוגדר קשה עד אנוש.
כלף שירת בצה”ל בין השנים 2008-2011, ולפני מספר שנים הגיש בקשה להכיר בו כנכה צה”ל עם פוסט-טראומה, בעקבות שירותו הצבאי. הבקשה נדחתה.
בשיחה עם “שווים” אמרה כוכי כלף: “הוא כנראה התייאש מכל החקירות. כילד הוא היה מאוד חזק. אחר כך הוא היה מפקד בצבא, ואחר כך מנהל סניפים של דומינוס. הוא ניסה לחפש את עצמו, להשקיע ולחיות חיים של צעירים, אבל (אחרי הצבא) משהו השתנה. פתאום הוא לא יכול להיות במסגרת, הוא לא הבין מה קורה לו. גם המפקד שלו אמר את זה”.
מאז השתחרר כלף מצה”ל ב-2011, ובמשך השנים שלאחר מכן, ניסתה אימו להבין מה עובר עליו, אך נראה שבכל פעם חזרה והגיעה לאותה המסקנה – שמדובר בפוסט-טראומה שמקורה בצבא. לפני כשנתיים החליטה להגיש בקשה לשיקום מטעם משרד הביטחון, אך נראה שבמקום ליישם את מסקנות הרפורמה החדשה (“נפש אחת”) – נשארו אזני האחראים במשרד השיקום אטומות.
“התחלתי לחקור את זה – לעשות עבודת שטח. לא ישר הלכנו למשרד הביטחון”, היא מספרת. “ראיתי עוד חבר’ה כמוני, ושיתפתי והתחלתי להבין את הדברים אבל עוד לא עיכלתי. ניסינו לסדר לו מקום, אבל אני לא אחת מסודרת כלכלית שיש לי גב. אני בעצמי בהישרדות, ומתמודדת עם החיים”.
“בר רצה להמשיך הלאה את חייו. הוא לא בחור שמתבכיין. הוא סיפר לי על קושי ועל פחד. על התופעות שהוא חווה – נפשיות ופיזיות. אלה דברים שמשותפים להרבה הלומי-קרב. הוא אמר: ‘שירתי בצבא – נתתי למדינה והמדינה לא דואגת לי’. גם איך שהם עושים את זה – בצורה מכוערת. הם מנפנפים הרבה אנשים”.
“אני בעצמי אמא סיעודית – אין לי כסף כבר לשכור דירה. אני שומעת על הורים שמביאים מטפלים הביתה, אבל אני הייתי חסרת אמצעים וניצלו את זה. ידעו שאני חסרת כל – שאני לא אחת שיכולה ללכת עם עורך דין ולעשות את כל התהליך. אני כל כך נפגעתי מהזלזול הזה. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי”.
“הייתי בשוק. בהלם. לעזאזל, גידלתי פרח והוא היה מאה אחוז פלוס בצבא. אבל פוסט-טראומה זה כמו תולעת שמכרסמת. התופעות שהוא חווה אחרי שירותו הצבאי העידו על פוסט-טראומה – ואלה דברים משותפים שקורים לחבר’ה האלה. בנאדם מגיע לייאוש כזה בגלל שהמדינה מקשה על הצעירים. גם בצבא היא מקשה על הלוחמים, וגם אחרי זה, בהתמודדות שלהם בחיים. אני כל כך ניסיתי לשמור עליו, שלא יקרה לו כלום, ועכשיו אני צריכה להתפלל על החיים שלו”.
במשרד הביטחון הגיבו לטענות המשפחה ואמרו כי בקשתו להכיר בו כנפגע פוסט-טראומה נבחנה לעומק, אך נדחתה לאחר שאובחן כסובל ממחלת נפש, “שאינה פוסט-טראומה ואינה קשורה לשירותו הצבאי”. עוד נמסר בתגובה כי “משרד הביטחון עמד בקשר רציף עם משפחתו לאורך בירור הבקשה, ומייחל לשלומו ובריאותו”.
“אני מתמודד עם משבר גדול”
לפני כ-4 שנים פרסם עמוד הפייסבוק “סיכוי שווה” פוסט של בר, ובו כתב: “אני מתמודד בימים אלה עם משבר גדול שגרם לי להיות מחוסר כל וללא קורת גג. הקושי הכי גדול שלי כרגע למצוא מקום מסודר ללון בו ועבודה כדי להתפרנס. מאחר ועוברים עליי ימים מאתגרים (סוג של משבר) אני מחפש משרה מלאה, עדיפות למרכז אך לא חובה, ללא לחץ ומתח שאוכל לתת את המקסימום שלי… סיימתי את הלימודים עם בגרות מלאה ובשירותי הצבאי הייתי מפקד בכפיר, סיימתי שירות מלא. השאיפה של חיי להיות מעסה… אני אדם של אנשים, חברותי מאוד, נעים ובעל יחסי אנוש טובים. עם ראש גדול, כזה שיורד לפרטים, חרוץ, פעיל וחי את השטח”.
סיפורו של בר הזכיר לרבים היום את איציק סעידיאן, לוחם גולני לשעבר שהצית את עצמו באפריל 2021 בכניסה לאגף השיקום בפתח תקווה, במחאה על היחס שקיבל לאחר שתבע גם הוא הכרה כנכה צה”ל פוסט-טראומתי – אחרי שלחם במבצע “צוק איתן”. במקרה שלו, משרד הביטחון אמנם הכיר בו כנכה צה”ל אבל רק ב-50%, והוא נלחם על הכרה רחבה יותר.
לאחרונה השתחרר סעידיאן מאשפוז ארוך לאחר שעבר שיקום מאסיבי, והחל את חייו מחדש. קצת לפני שחרורו ליווינו אותו בבית החולים, מוזמנים לצפות בסרטון.
