כשאנשים שומעים שעברתי 84 עבודות כי יש לי הפרעת אישיות גבולית, הם אומרים לי "כל הכבוד שלא התייאשת". היום הבנתי שלא מגיע קרדיט. למה? כי האבטלה יותר קשה לי.
איך צ'אט GPT כתב לי? "את צריכה לעשות הבחנה בין ערך עצמי לבין הישג או תוצאה". כלומר, אצלי אין הבחנה. ערך עצמי=עבודה. אם אני לא עובדת, אז אני לא שווה כלום. ככה אני מאמינה.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
אבל איך מבטלים את האמונה הזו? במלחמה עם איראן, אני אפילו לא ישנה בדירה שלי. אני אישה מובטלת בת 41 שישנה אצל אמא שלה כי יש שם ממ"ד, לא מייצרת כסף כי בוטלו לי כל ההופעות. אז מאיפה אני אקבל את הערך העצמי עכשיו אם אני לא עובדת?
ערכתי רשימה למה עזבתי כל עבודה, כן כן, יש סיבת עזיבה לכל אחת מ-84 העבודות. ביום שבת האחרון, ישבתי עם ידיד, עברנו על הרשימה, והוא עזר לי למצוא דפוסים משותפים. נתחיל מהעבודה הראשונה אחרי הצבא.
הייתי קופאית והאחראית אמרה: "רננה, מה את יושבת? קומי מהקופה לסדר מדפים". נעלבתי וכעסתי: הלו! אני באתי להיות קופאית, לא סדרנית!". שהיא לא תתחיל לתזז אותי בסופר רק כי היא הבוס. התווכחתי איתה ועזבתי.
ידיד שלי אמר לי: "פה עזבת כי את חושבת שאת יודעת יותר טוב מהמנהלת מה התפקיד שלך. יש לך קושי עם סמכות, שמישהו אומר לך מה לעשות וקושי עם ביקורת. את רגישה קיצוני".
האמת שהוא צודק. קשה לי שרואים שאני טועה, שמעירים לי שאני לא מושלמת. וגם חסרה לי אמפתיה ויכולת לראות את הצד שלה. אם יש כוח אדם, ויש עבודה בסופר, אז זה מקובל לבקש דברים כאלה. אבל אני אימפולסיבית – קודם מתפרצת עליה, ורק אחרי שאני מתפטרת, אני חושבת "אוי ואבוי מה עשיתי".
בהמשך שנת 2005 נכנסתי לעבוד בחברה גדולה. היה צריך לעבור שם קורס במשך חודש בשביל להיכנס לעבוד במוקד שירות לקוחות ולהתחייב לשנת עבודה. מי שעוזב לפני שהשנה נגמרת, מקבל קנס. ווא ווא איך פחדתי מהקנס, אני לא בן אדם שמתמיד.
התחלתי את הקורס וראיתי שאני לא מסתדרת. לא הבנתי איך המערכת הפנימית עובדת שם, איך אני אמורה לחפש מידע ללקוח שמתקשר? ונלחצתי, אז עזבתי עוד בחודש של הקורס, לפני שהתחלתי לעבוד במוקד, אז לא קיבלתי קנס.
נעלבתי שהם לא ביקשו ממני להישאר. הם נתנו לי לפרוש מהקורס. העיקר הסלוגן שלהם זה שהעובדים זה כמו משפחה. הייתי תמימה שהאמנתי לזה.
ידיד שלי אמר לי: "רננה, פה את מצפה שילחמו עלייך גם כשאת לא מספקת את הסחורה. למה להם? את קוראת לעצמך 'לוחמת צדק' במקום להביט במציאות – את לא מתאימה לתפקיד".
וואלה הוא צודק. אבל זה קשה לשמוע את האמת. הרבה יותר קל לי להרים לאגו שלי ולחשוב שאני הקורבן.
אחרי אותה חברה, עברתי לעבוד במשרד של עורך דין. פוץ מבוגר כזה. לא יכולתי לסבול את איך שהוא מדבר מגעיל לפקידה שלו, עד שיום אחד יצאתי עליו. שיבין שהוא לא אמור לדבר ככה, לא אליי ולא אליה.
ידיד שלי אמר לי על המקרה הזה: "פה את מגלומנית שחושבת שאת יכולה לשנות את העולם. יכולה לחנך איש מבוגר. את משוכנעת שאת קובעת את החוקים אבל בתכל'ס הוא הבוס".
כן, נו, אבל זה חזק ממני. לא יכולתי להמשיך לשבת ולשמוע איך הוא מדבר לפקידה ולא לעשות כלום. ההתפטרות שלי הייתה סוג של מחאה, להראות לעורך דין שהוא לא ראוי שאני אעבוד בשבילו! אבל ברור לי שהוא מצא לי מחליפה אחרי יומיים.
ולקינוח, בשנת 2005 עבדתי בחנות של ספרייה של סרטים. אשכרה פעם שכרו קלטות וידאו כדי לצפות בסרט.
הבוסית אהבה אותי. לאט לאט, היא הרגישה איתי בנוח קצת יותר מדי. שלחה אותי לעשות לה קניות, ביקשה ממני להגיע לחנות כשהיא סגורה ביום שבת כדי לוודא שהכול בסדר, ואפילו נתנה לי את כרטיס האשראי שלה עם הקוד הסודי כדי שאוציא לה כסף מהכספומט. סבבה שהיא סומכת עליי, אבל לא אהבתי שהיא מסנג'רת אותי.
החזקתי שם חודשיים עד שיום אחד נשבר לי מהבקשות האישיות שלה ויצאתי עליה. היא הייתה בהלם כי אף פעם לא דיברתי, ופתאום משום מקום, בום, התפוצצתי.
על המקרה הזה אמר ידיד שלי: "פה את התפוצצת כי שמרת בבטן. זה פאסיב אגרסיב בגלל חוסר יכולת שלך להציב גבולות".
אוף, איך בסוף אני אשמה? אבל כן, זה נכון. אני לא יודעת "לדבר יפה", להיות אסרטיבית. זה או פאסיב או אגרסיב אצלי. שימו לב, כל זה תובנות רק משנה אחת, 2005. לא הספקנו לעבור על כל העבודות שעבדתי עד היום.
קיצר, בעיה. מצד אחד, אני לא מחזיקה מעמד בשום עבודה. מצד שני, כשאני בממ"ד של אמא, מובטלת, אני מרגישה שאין לי ערך. אני מקבלת חצי קצבה, אבל זה לא נותן פתרון לנפש. מה עושים?
