כשיוסי חמני רצה לחזור לשגרת הריצות שלו, לאחר שבתו חיה עברה ניתוח שהסתבך ואושפזה במשך 70 יום בטיפול נמרץ, היא לא הסכימה שייצא בלעדיה. "אז שאלתי אותה אם היא רוצה להצטרף אליי – והיא אמרה כן", הוא מספר בשיחה עם שווים.
ארבע שנים לאחר מכן, מה שהתחיל כריצה משותפת של אב ובתו הפך למסע חוצה יבשות. היום (רביעי) חזרו השניים ממרתון ניו יורק, החמישי שלהם יחד, לבית בגבעתיים וכבר מתכוננים ליעד הבא: מרתון לונדון באפריל 2027. בדרך הם מקווים לשבור שיא גינס בריצת מרתונים עם עגלה, להעלות את המודעות לנגישות בספורט ולגייס תרומות למרכז שלוה בירושלים, המסייע לכאלף ילדים ובוגרים עם מוגבלות.
חיה, בת 24, נולדה עם תסמונת גנטית נדירה הפוגעת בתפקוד שריריה ואינה מאפשרת לה לדבר. לדברי אביה, מדובר בתסמונת שאובחנה אצל כ־130 ילדים בלבד ברחבי העולם. עד גיל 17 היא לא הייתה מסוגלת להרים את ראשה או להניע את גפיה.
בגיל 17 עברה טיפול גנטי חדשני, שלדברי אביה איפשר לה לראשונה להניע מעט את גפיה ולתמוך בגופה בישיבה. הטיפול גם הביא להפסקת ההתקפים שמהם סבלה ושיפר את איכות חייה.
אלא שלפני כארבע שנים עברה ניתוח בגב שהסתבך ובעקבותיו אושפזה במשך 70 יום בטיפול נמרץ. לדברי יוסי, מצבה היה קשה מאוד והרופאים כבר איבדו תקווה. הוא התעקש ונשאר לצדה לאורך האשפוז עד ששוחררה לביתה.
לאחר שהתאוששה ביקש יוסי לחזור לתחביב האהוב עליו – ריצה. אלא שחיה, שהתרגלה לנוכחותו הצמודה, לא רצתה שייצא בלעדיה. כך נולד הרעיון לרוץ יחד.
חמישה מרתונים בשלוש שנים
יוסי החל לחפש עגלת ריצה שתתאים לצרכיה של חיה. לאחר חיפוש ממושך מצא עגלה מתאימה בחו"ל וייבא אותה לישראל. מאז הם כמעט בלתי נפרדים גם על מסלול הריצה.
המרתון הראשון שלהם היה בניו יורק ב־2024. שנה לאחר מכן השתתפו במרתון סידני שבאוסטרליה ובמהלך 2026 רצו במרתונים בטוקיו ובברלין. בשבוע שעבר השלימו את המרתון החמישי שלהם, שוב בניו יורק. לצד המירוצים הבינלאומיים, השתתפו השניים גם בכ־30 תחרויות ריצה בישראל.
אבל יוסי אינו מתכוון לעצור כאן. באפריל הקרוב הם מתכננים להשתתף במרתון לונדון ובהמשך מקווים לשבור שיא גינס בריצת מרתונים עם עגלה.
לדברי יוסי, השיא העולמי עומד כיום על שישה מרתונים, והוא וחיה שואפים להגיע לשמונה. הוא גם מציין כי הם צמד ייחודי של אב ובת, שבו האב דוחף את העגלה לאורך כל המסלול ללא סיוע מאחרים.
"אני עושה את זה למען שוויון ועל מנת להעלות את המודעות לעגלות, כדי שיהיה מקצה בקטגוריה נפרדת", הוא מסביר. "היום יש הגבלה על מספר העגלות שמאפשרים להכניס לכל מרתון".
"לכל אחד יש זכות להיות על קו הזינוק"
מעבר לאתגר הספורטיבי, יוסי רואה בריצות המשותפות שליחות. לדבריו, השתתפותם במרתונים מאפשרת לחשוף את הקשיים שאנשים עם מוגבלות עדיין נתקלים בהם, גם במדינות מפותחות.
"לכל אחד יש זכות להיות על קו הזינוק", הוא אומר. "מסתבר שגם היום עדיין יש בעיות הנגשה בהרבה מקומות, למשל ברכבת התחתית בניו יורק. המרתונים שאנחנו משתתפים בהם מאפשרים לנו להעלות את המודעות לבעיות האלה".
לריצות יש גם מטרה נוספת: גיוס תרומות למרכז שלוה בירושלים, המעניק שירותים לכאלף ילדים ובוגרים עם מוגבלות. "אנחנו רצים מרתונים בעולם ובכל אחד מהם מגייסים כסף עבור מרכז שלוה", מספר יוסי.
לדבריו, ההשתתפות במירוצים מעניקה לחיה הזדמנות לא רק ליהנות מהחוויה, אלא גם לתרום לאחרים. "אחרי שחיה קיבלה עזרה כל חייה, היום היא בצד הנותן והיא רצה איתי למען ילדי שלוה", הוא אומר.
יוסי מספר כי לעיתים נדמה לסובבים שהוא זה שמעניק לבתו את החוויה, אבל מבחינתו המצב הפוך. "זה נראה כאילו אני עוזר לה, אבל למעשה היא עוזרת לי. היא נותנת לי כוח. רואים לפי החיוך שלה כמה היא נהנית מהריצות".
הקיר בבית המשפחה כבר מכוסה במדליות מהמרוצים שבהם השתתפו. אבל עבור יוסי ההישג החשוב ביותר אינו מספר המדליות או המרחקים שעברו, אלא האפשרות להראות שגם אנשים עם מוגבלות משמעותית יכולים לקחת חלק בחוויות ספורטיביות. "ככל שחיה תיחשף יותר ויראו מה היא מסוגלת לעשות, אולי זה יעודד אחרים כמוה ונראה יותר ילדים בכיסאות גלגלים בגני המשחקים", הוא אומר.
במקביל לריצות, יוסי מעביר הרצאות על סיפורם המשותף תחת הכותרת "מרתון חיינו" ואת ההכנסות מהן הוא תורם לעמותת שלוה. "אני תמיד אומר שלכל אחד יש את המרתון שלו בחיים", הוא מסכם. "צריך לזכור שמה שחשוב במרתון זה לא מי מגיע ראשון, אלא מי מגיע לקו הסיום. וגם אם לא נשבור את שיא גינס, זה יהיה שיא עבורנו כמשפחה".
