רפאל מור, עיוור מלידה ובעל תואר שני במוזיקולוגיה, בסך הכל רצה ללמד מוזיקה. אלא שלדבריו, כשעבד במערכת החינוך עלתה דרישה שתהיה לצדו מורה נוספת בכיתה מסיבות משפטיות, דרישה שהקשתה על שיבוצו בבתי ספר. בסופו של דבר הוא נשלח ללמד בבית ספר מרוחק מביתו ונאלץ לצאת לדרך עד שעתיים לפני תחילת העבודה.
אבל לדבריו, כשהייתה הזדמנות להתגאות בכך שבמערכת מועסק מורה עיוור, היחס השתנה. "פתאום אתם אומרים שיש שלושה מורים עיוורים? איפה אתם כשצריך לשלב אותנו?" הוא שואל.
כיום רפאל אינו עובד באופן קבוע. כך גם שיר ארגי, כבדת ראייה ושמיעה שמחפשת את מקומה בשוק העבודה כבר שנים, ושרון רווה, שלדבריה פוטרה מעבודתה לאחר שמעסיקתה גילתה על מוגבלותה הנפשית.
שלושתם בעלי השכלה וניסיון מקצועי ושלושתם מתארים פער מתסכל בין הרצון שלהם לעבוד ולהתפרנס לבין ההזדמנויות שהם מקבלים.
"רוב המעסיקים אפילו לא חוזרים אליי"
רפאל מספר כי לאחר שסיים את לימודי התואר השני במוזיקולוגיה, חזר לחפש עבודה. "כשמסיימים תואר שני, מרגישים ריקנות. אחרי כל העבודה הקשה והאינטנסיבית, חוזרים לחיים האמיתיים", הוא אומר.
בעבר עבד כמורה למוזיקה במערכת החינוך, אך לדבריו נתקל בקשיים שנבעו מהיחס למוגבלותו. "הייתה דרישה שתהיה איתי עוד מורה בכיתה כי אם יקרה משהו, זו האחריות המשפטית שלי. הדרישה הקשתה על בתי ספר לקלוט אותו ולבסוף שובץ בבית ספר מרוחק מביתו. "לא הרבה בתי ספר יכולים למצוא עוד מורה שתהיה איתי. בתי ספר בעיר שאני גר בה לא יכלו להרשות לעצמם. אז שיבצו אותי לעבוד בבית ספר שאין אליו הרבה אוטובוסים".
הנסיעות הארוכות גבו ממנו מחיר. "הייתי יוצא שעה וחצי או שעתיים לפני כדי להגיע בזמן, עם כל הפקקים. מוניות לא באות בחשבון במרחק כזה. בבתי הספר היו נחמדים אליי, אבל כבר הגעתי מותש מהנסיעה".
רפאל מספר כי הפער בין הקשיים שהוצבו בפניו לבין הגאווה שהמערכת הפגינה בהעסקת מורים עיוורים היה עבורו צורם במיוחד. גם מחוץ למערכת החינוך הוא נתקל בתופעה שמכעיסה אותו: הציפייה שאנשים עם מוגבלות יסכימו להרצות או להופיע ללא תשלום. "פעם הייתי מסכים לזה. בשנים האחרונות כבר אי אפשר לנצל אותי. מי שרוצה אותי, שישלם. אם לא רוצים לשלם לי את המחיר שאני מבקש, אני לא בא".
"לפעמים אני מסכימה להרצות בחינם"
שיר ארגי, צעירה כבדת ראייה ושמיעה, מכירה היטב את התחושה הזאת. מאז שסיימה את לימודי התואר שלה, עבדה רק תקופה קצרה וכבר כמה שנים היא מנסה להשתלב בשוק העבודה. "אני מאוד רוצה להשתלב בעולם התקשורת או להעביר הרצאות בתשלום", היא אומרת, "אבל למרות הכישורים שלי, אני רואה שרק המוגבלות משנה למעסיקים".
אחת ההתלבטויות שמלוות אותה בחיפוש העבודה היא מתי לספר למעסיק על מוגבלותה. לדבריה, אם תציין אותה בקורות החיים, היא חוששת שייפסלו אותה עוד לפני שתינתן לה הזדמנות להציג את כישוריה. "אם אספר על המוגבלות בקורות החיים, ישר יפסלו אותי. אני אספר הכל בטלפון. ברור לי שאני צריכה לספר בשביל לקבל התאמות, למרות שלא רואים עליי שאני כבדת שמיעה. אני לא יכולה, למשל, לעבוד באופן ספייס".
את החשיבות של סביבת עבודה מותאמת למדה מניסיון אישי. באחד ממקומות העבודה שבהם הועסקה הוחלט לאפשר לה לעבוד מהבית, אך לדבריה היא לא קיבלה הכשרה מספקת או משימות בהיקף שיאפשר לה להשתלב. "המעסיקה לא ישבה איתי אפילו לחפיפה. היא כל הזמן הייתה בחופש. כשעבדתי מהבית, היא שלחה לי מעט מאוד משימות. בסופו של דבר, אחרי חודשים ספורים, היא פיטרה אותי בטענה שזה לא עובד ולא מצליח".
בינתיים, בניסיון לצבור ניסיון ולשמור על נוכחות מקצועית, היא מוצאת את עצמה מסכימה לעיתים לעבוד ללא תשלום. "אני אוהבת להעביר הרצאות. לפעמים אני מסכימה להרצות בחינם רק בשביל שייקחו אותי. אני תמיד מקווה שבפעם הבאה ישלמו לי, אבל זה לא תמיד קורה".
גם בתחום המוזיקה, שבו היא פעילה כבר תקופה ארוכה, היא אינה זוכה לתמורה כספית. "אני שרה בהרכב מסוים כבר הרבה זמן. לא משלמים לנו, אז נגנים מתחלפים".
"המנהלת גילתה על המוגבלות שלי. למחרת פוטרתי"
גם שרון רווה, בוגרת תואר ראשון בחינוך מיוחד ממכללת אורנים, אינה עובדת כיום באופן מסודר. לדבריה, אחד האירועים הקשים שחוותה בשוק העבודה התרחש לאחר שמעסיקתה גילתה שהיא מתמודדת עם מוגבלות נפשית.
רווה מספרת כי בגיל 26 התפרצה אצלה סכיזופרניה פרנואידית. באותה תקופה כבר סיימה את לימודיה והחלה לעבוד בתחום החינוך המיוחד. "עבדתי בבית ספר והבאתי למנהלת אישור מחלה. באישור היו כתובות מחלות הרקע שלי וככה היא גילתה שיש לי מוגבלות נפשית. היא פיטרה אותי למחרת", היא משחזרת.
לדבריה, בעקבות הפיטורים הגישה תביעה נגד המעסיקה וזכתה בפיצוי של 40 אלף שקלים. "ייצגו אותי עורכי דין מהקליניקה לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות באוניברסיטה העברית. הם מייצגים אנשים עם מוגבלויות ללא עלות".
בהמשך פנתה לעבודה בתחום הקרוב לליבה: ליווי אנשים המתמודדים עם מוגבלות נפשית. במסגרת עבודתה ביקשה להשתמש גם בניסיון החיים שלה כדי לסייע לאחרים. "התחלתי לכתוב שירים. זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם המוגבלות. השירים שלי נתנו לאנשים שליוויתי כוחות להתמודד. היה אחד שהקראתי לו את השירים והוא התחיל לבכות כי הם כל כך נגעו בו".
בשנת 2024 פירסמה ספר שירה אוטוביוגרפי בשם "מיישרת עוגת גבינה", המתאר את התמודדותה עם המוגבלות הנפשית. לדבריה, היא נהגה להקריא ממנו לאנשים שליוותה ולשתף אותם בחוויותיה האישיות. אלא שגם העבודה במקום הזה הסתיימה בפיטורים, הפעם על רקע מחלוקת בנוגע לאופן שבו ביצעה את תפקידה.
"פיטרו אותי אחרי כמעט שנה בטענה שאני מספרת את הסיפור שלי במקום ללוות את המטופלים", היא אומרת. רווה מצידה סבורה כי השיתוף האישי שלה היה חלק משמעותי מהקשר עם האנשים שליוותה ומהסיוע שהעניקה להם.
כיום שרון שוב מחוץ למעגל העבודה. היא, וגם שיר ורפאל, מאוד מקווים שמישהו בחוץ ייתן להם הזדמנות, יזהה את הניסיון והיכולות ויאפשר להם סוף סוף לעבוד ולהגשים את עצמם.
