
שיר אפרגון מכירה את בתי החולים משני הצדדים. מצד אחד, היא דיאטנית בבית החולים השיקומי רעות, שמטפלת מדי יום באנשים המתמודדים עם מחלות ופציעות. מצד שני, בגיל 34 היא כבר הספיקה לעבור 102 אשפוזים, השתלת כבד ושתי התמודדויות עם סרטן. היא חיה עם מחלות כרוניות וכאבים עזים, אבל לצד כל אלה היא גם אוהבת לעשות באנג'י, לצנוח ממטוסים ולספר בדיחות על החיים שלה.
"זו לא רק העבודה שלי, זו התשוקה שלי", היא מספרת לשווים על עבודתה בבית החולים. "אני באה גם בהתקפים. זה כמובן תלוי בהתקף. אם אני מצליחה לעמוד על הרגליים, אני באה לעבודה. מאוד אכפת לי מהמטופלים שלי. אני לא רוצה לוותר עליהם. אני לא באה כי אני חייבת. לא ינזפו בי, רוצים שאני אנוח. אבל באמת אכפת לי".
אפרגון, שמתגוררת כיום בגבעתיים, מספרת כי דווקא במקום העבודה שלה היא זוכה להבנה ולתמיכה. לדבריה, עמיתותיה מעודדות אותה לנוח כשהכאבים מתגברים ומנסות להקל עליה בעומס העבודה. "אני מרגישה שהן רואות אותי", היא אומרת. "יש לי מזל שאני כל כך עטופה".
"הבנתי שלא כולם לוקחים כדורים נגד כאבים"
ההתמודדות הרפואית של אפרגון החלה כמעט עם לידתה. היא נולדה וגדלה בטבריה ובגיל שנה וחצי אובחנה עם קדחת ים תיכונית משפחתית (FMF), מחלה גנטית תורשתית הגורמת להתקפים חוזרים של כאבים ודלקת.
"זו מחלה שמתבטאת אצלי בבטן וברגל", היא מסבירה. "אם ההתקף הוא בבטן, אני יושבת מקופלת מכאבים. אני לא יכולה להתיישר. אם ההתקף הוא ברגל, לפעמים אני יכולה לעצור אותו בזמן. אם אני לא עוצרת אותו בזמן, אני עלולה להתמוטט על הרצפה בבית. הכאבים מלווים בחום של כמעט 40 מעלות".
כבר בילדותה נאלצה לנסוע שוב ושוב לבדיקות ולאשפוזים בבית החולים תל השומר, הרחק מביתה בטבריה. במקרים דחופים במיוחד אושפזה בבית החולים פוריה שבצפון.
אלא שבמשך שנים לא הבינה עד כמה חייה שונים מאלה של ילדים אחרים. רק בכיתה ו', היא מספרת, התחילה להפנים שההתמודדות היומיומית שלה אינה מובנת מאליה. "הבנתי שלא כולם לוקחים כדורים נגד כאבים", היא נזכרת.
בגיל ההתבגרות ניסתה להוכיח לעצמה ולסביבה שהמחלה אינה מנהלת את חייה. לפעמים, גם בזמן התקף, התעקשה להישאר על הרגליים.
השתלת כבד בגיל 19
בגיל 19 התמודדה אפרגון עם משבר רפואי נוסף. אובחנו אצלה מחלת כבד ומחלה נוספת והיא נזקקה להשתלת כבד בארצות הברית. "כמעט כל מה שיכול היה להסתבך הסתבך", היא מספרת. "עברתי שם דברים קשים מאוד, כולל תפרים ללא הרדמה. זה מאוד כואב".
בסך הכל שהתה בארצות הברית שבעה חודשים, מתוכם חמישה חודשים באשפוז. בתחילה ליוו אותה שני הוריה ובהמשך חזר אביה לישראל ואמה נשארה לצדה.
"בסופו של דבר החלטתי לחזור לארץ", היא מספרת. אלא שגם לאחר חזרתה נמשכו הסיבוכים הרפואיים ובשלב מסוים נאלצה לטוס שוב לארצות הברית כדי לטפל בהם. במהלך הביקור החוזר פגשה גם את משפחתו של תורם הכבד.
למרות הקשיים, אפרגון החליטה ללמוד לתואר ראשון בתזונה במכללת תל חי. היא עברה להתגורר בקריית שמונה, רכשה חברים ובהמשך עברה למרכז הארץ כדי לעבוד במקצוע שבחרה. "אני אוהבת לעזור לאנשים", היא מסבירה. "רציתי ללמוד תחום שייגע בהרבה אנשים". כך הגיעה לבית החולים השיקומי רעות, שבו היא עובדת כיום כדיאטנית.
ואז הגיע הסרטן
אלא שההתמודדות הרפואית לא הסתיימה בהשתלת הכבד. לפני כחמש שנים אובחנה אפרגון עם סרטן בריאות, שלדבריה קשור לסיכון מוגבר לסוגי סרטן מסוימים לאחר השתלה.
"ניסינו טיפול ביולוגי שלא צלח. החלטנו להוסיף גם כימותרפיה", היא מספרת. "אחרי הטיפול הראשון התחלתי לקרוס. אחרי הטיפול השני כבר היה ברור שהקריסה היא מהכימותרפיה".
מאותו רגע החלה תקופה קשה במיוחד. אפרגון אושפזה שוב ושוב, לעיתים בהפרשים של ימים בודדים. "לא הצלחתי לשרוד מחוץ לבית החולים. הייתי יוצאת מבית החולים ומתאשפזת יום או יומיים אחרי".

האשפוז העשירי באותה תקופה נמשך ארבעה חודשים. "מה לא עברתי? הזנה דרך הווריד, ניתוח חירום, סטומה זמנית ועוד כימותרפיה", היא מספרת.
לפני כשנה וחצי נאלצה להתמודד שוב עם סרטן. גם הפעם עברה טיפולים ביולוגיים, שחלקם גרמו לה לתופעות לוואי קשות ולאשפוזים נוספים.
"עשיתי PET-CT ואני מחכה לתשובות", סיפרה בעת הריאיון, "אני מקווה שזה יעבור יותר חלק מהפעם הראשונה".
38 קעקועים, באנג'י וסטנדאפ על החיים
לצד הטיפולים והכאבים, אפרגון מקפידה לפנות מקום גם לדברים שהיא אוהבת. היא מתגוררת בגבעתיים עם כלבה, נהנית מפעילויות אקסטרים ומחפשת הזדמנויות לחוויות חדשות.
"אני אוהבת לעשות באנג'י. אני מקווה לעשות עוד באנג'י בכל מיני מקומות בעולם", היא מספרת בחיוך. "פעמיים זכיתי לעשות צניחה חופשית. אני אוהבת לעשות קעקועים. יש לי 38 קעקועים שמספרים את סיפור החיים שלי".
באחד מטיוליה בארצות הברית ביקרה בשורה של פארקי שעשועים, בהם דיסנילנד, דיסני וורלד ו־Six Flags. "זה גורם לי להרגיש לרגע אחד ללא מוגבלות", היא אומרת.
גם להומור יש מקום מרכזי בחייה. לדבריה, הוא מסייע לה להתמודד עם המצבים הקשים ביותר. לאחרונה אף כתבה מופע סטנדאפ של כ־20 דקות על חייה, לקראת ערב של עמותת "חלאסרטן".
בנוסף, היא מרצה על סיפור חייה בבתי חולים, בעמותות ובמסגרות מקצועיות. באחד מכנסי הדיאטנים השתתפה דווקא כמרצה שמציגה את נקודת מבטה של המטופלת.
"אני יודעת מה נכון לי"
אחרי כל כך הרבה שנים במערכת הרפואית, אפרגון מרגישה שהיא מכירה היטב את גופה ואת צרכיה. לצד ההערכה הרבה שהיא רוחשת לרופאים המטפלים בה, היא מדגישה עד כמה חשוב לה שיקשיבו לה ויראו בה שותפה להחלטות.
"יש לי רופאת גסטרו מדהימה. היא המלאך השומר שלי. יש לי רופאת משפחה מדהימה. יש לי רופאים מדהימים. כשהרגשתי שרופאה מסוימת לא רואה אותי, לא הסכמתי לחזור אליה".
לדבריה, הניסיון שצברה כמטופלת מאפשר לה גם להחליט מתי נכון לה להתאשפז ומתי היא מעדיפה להישאר בבית. "לפעמים אני מסרבת לאשפוז אם אני יודעת שאוכל להיות בבית. לפעמים אני חותמת על שחרור באמצע אשפוז. אני יודעת מה נכון לי".
אחרי 102 אשפוזים, השתלת כבד, טיפולים אונקולוגיים וכאבים שמלווים אותה מילדות, אפרגון אינה מבקשת שיראו בה רק את המחלות שלה. מבחינתה, הן חלק מחייה, אבל לא כל הסיפור. "אין לנו במה להתבייש", היא אומרת. "אנחנו לא בחרנו שמשהו לא יהיה תקין. אני רוצה לחיות את החיים במלואם. אני רוצה להספיק לטייל בעוד מקומות בעולם. אני רוצה ליהנות".





