הדברים שאמר שלמה גרוניך (“כולם כאן אשכנזים ששרים יפה. אין כאן צ’חצ’ח אחד”) גזעניים. מכוערים. אין שום דרך להצדיק אותם. אני גם לגמרי יכול להבין את מי שלא מוכנים לסלוח. ובכל זאת, גם אם אין בלבבות סליחה, אולי יש מקום למעט חמלה. אם לא בשבילו, אולי בשביל שאר חולי הדמנציה שחיים סביבנו.
עיזבו כרגע את האיש גרוניך. שלמה גרוניך, כפי שאתם מכירים אותו, לטוב ולרע, הולך ונעלם. בואו נדבר על דמנציה, המחלה הנוראה שירתה לו במוח, המחלה שאתם לא מכירים. ועל מה שאינכם מכירים, מן הסתם גם לא תהיה לכם סיבה לחמול.
דמנציה היא מוגבלות “שקופה” לעין. האדם נראה אותו דבר, ממש כפי שנראה לפני כן. אולי מדבר קצת משונה, שוכח דברים מסוימים, חוזר יותר על אחרים – אבל נראה הוא עצמו. זז, הולך. ככל שהמחלה מתקדמת והאדם נכלא יותר ויותר בתוך מוחו המתנוון, המחלה מתחילה להיות בולטת יותר: האדם מספר סיפורים שלא היו ולא נבראו, חוזר על דברים שמקורם לא ברור, לא מזהה את הקרובים לו או מייחס להם זהות אחרת, מגיב בצורה שונה לדברים, כאילו אינו אותו אדם. ישנם אנשים שהיו כל חייהם קשים ונרגזים, וכשהם שקועים בעומק הדמנציה הם רכים ואפילו “מתוקים”. וההיפך: אנשים שהיו כל חייהם מאופקים, ביישנים, מפגינים התנהגות של גודזילה.
“אבל לשיר הוא יכול”
האם סוף סוף יצא לאור טבעם האמיתי? ברור שלא. הטבע האמיתי של אדם נמצא בכל תאי מוחו. כשיש פחות ופחות מהם – אין זה אותו אדם. זה אדם אחר, שמתפקד במינימום זיכרון, שכל ושפה. “לשיר הוא יכול, נכון? הוא שר הכל מההתחלה ועד הסוף. אין לו דמנציה!” – כתבו גולשים רבים ברשתות, והמהדרין הוסיפו גם: “פחחח!”. זה פשוט לא נכון. בשלבים מסוימים של המחלה אפשר לשיר. ייתכן שאדם אפילו ירגיש נוח יותר לשיר שירים שתמיד הכיר היטב. הוא יזכור אותם לאחר שלא יזכור את שמות אהוביו.
לא נעים להודות בכך, אבל יש היררכיה של מוגבלויות. ישנן מוגבלויות יותר חביבות על הקהל, יותר “סקסיות” בתודעה, שנעים יותר להתבונן בהן, שמניבות סיפורי הצלחה וסיפורי השראה. דמנציה היא לא מוגבלות כזו. היא פוקדת אנשים בגילאים שונים, אבל רווחת בעיקר בקרב אנשים מבוגרים. אין להם לחי חמודה ללטף, הם לא זוכים במקצה שחייה בגבורה רבה. הם לא שרים או מתכננים רובוט בגיל אחת עשרה. זו מחלה לא בהכרח אסתטית, נוראה ובעיקר – בלתי הפיכה.
לצערי, הזדמן לי להכיר חולי וחולות דמנציה עם אבחון ועוד מספר מקרים של “כמעט”. אני מזהה את ההצטמקות, ההתכנסות פנימה, ההבעה שהופכת חד-גונית. אני יודע שהאדם שמולי הוא אדם. הוא רק לא דומה לאדם שהכרתי. כאביו אחרים, פחדיו אינסופיים. המציאות מאיימת עליו.
ישראל של היום, היא מדינה שמתאמנת על שריר החמלה, או לכל הפחות על זה של הסובלנות. במילים אחרות: כשאנשים מכירים במוגבלותו של הזולת, הם לא דנים אותו לכף חובה על דברים ומעשים שנתפסים כנובעים מהמוגבלות. התנהגותם החומלת נובעת מחוקים ומנהגים שהחברה מכירה בהם וגם מסיבות מוסריות. כך צריך להיות בחברה מתוקנת.
חשוב כמת
במקרה של גרוניך, זה לא קרה. רוב האנשים שתקפו אותו סירבו להכיר במוגבלותו. יש שהחליטו שמשפחתו בדתה מוגבלות זו. וישנה גם קבוצה שחשה כי הדמנציה מילטה אותו מאימת הדין על מעשים שעשה לכאורה בעברו בתחום הפגיעות המיניות (יש לציין כי הוא מעולם לא נאשם בהם או נשפט). האיש לא שילם בחייו המודעים, ועתה הוא חשוב כמת, כי הוא בלתי כשיר מבחינה משפטית.
מה שברור הוא שזה לא “שלמה גרוניך” שאתם מכירים. זה אדם עם מוגבלות. האדם שהכרתם או שחשבתם שאתם מכירים ‐ הולך ונמוג. אמנותו היא בת בלי גיל, אבל האיש עצמו חולה במחלה של גיל מבוגר. הוא לא חלה בה כעונש, הוא לא חלה בה כדי לברוח מעונש. הדמנציה לא בוחרת את קורבנותיה. אין זה משנה מה אתם זוכרים עליו או ממנו, בקרוב הוא לא יזכור את עצמו וקרוביו.
ולעניין חולי הדמנציה, אולי זו הזדמנות בשבילנו לזכור אותם ולזכור להיות בני אדם. להיות השכן שרץ בכל אזעקה לדלת של חולת הדמנציה, דפק עליה וניצל את העובדה שהחולה זיהתה אותו (לא בהכרח זכרה, אבל זיהתה) בשביל לתמוך בה עד למרחב המוגן. הזדמנות להיות אבא שלי והדודים שלי, שלמדו לשחק כל תפקיד שאמא שלהם מייעדת להם בסיפורים המאוד מופרכים שלה, כי גם זו אהבה וגם זו תקשורת. הזדמנות להפגין חמלה.
