בטרם סיימו לפרק בהר הרצל את התאורה והתפאורה מטקס יום העצמאות, בו היה נושא המוגבלויות נוכח ומיוצג כה יפה, וכבר כתב אדם המכנה עצמו: “עיתונאי”: “חשוב לעזור לחלשים מכל סוג ולהפוך אותם לחלק, אך הם אינם חזות הכל”. כלומר: תנו לאנשים עם מוגבלויות נדבה, אבל אל תעלו אותם על הבמה. הוא גם קישר אנשים עם מוגבלויות ל”מסכנות”, “נמיכות” ו”גלותיות”. יש לציין כי לאחר שספג ביקורת חריפה מגולשים, מיהר למחוק את הציוץ בטוויטר (כולל התנצלות רפה בציוץ המשך, אבל לא על תוכן הדברים).
ולפני שהספקתי למלא מצוות “וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו”, הזדמנתי להרצאת רשת מרגשת של ד”ר סלבה גרינברג מטעם המרכז ללימודי מוגבלויות באוניברסיטה העברית: “מוגבלות באלבום התמונות המשפחתי”. ד”ר גרינברג הראה לנו שלושה סרטים קצרים של האנימטור האוסטרלי אדם אליוט, בעצמו אדם עם מוגבלות, אף כי הוא אינו מזדהה כך בסרטים. האנימציה בסרטיו היא של דמויות מפלסטלינה, דמויות של קרובי משפחה שלו: דוד, בן דוד, אחיו הבכור, שכנים.
וראו זה פלא: דמויות הפלסטלינה נושאות את סממני מוגבלותן באופן שאנחנו נוטים להוציא מהפריים או להסתיר ולטשטש, כי זה מדגיש את העובדה שיש לאדם המצולם “בעיה” בעולם שמקדש בריאות ויופי. בלי הגדרות רפואיות מפוצצות, אנחנו מבינים שהדוד המוזר של המשפחה הוא מתמודד נפש, לאחיין עם השיניים הבולטות וחולצת הסופרמן יש שיתוק מוחין (או כדברי המספר: “יד שמאל שלו לא הייתה מחוברת למוח”) ולאח הבכור יש עין אחת חלשה (כי עדשה אחת מושחרת במשקפיים שלו), הוא עוטה שרשרת עם משאף אסטמה ונראה שיש לו גם הפרעת התנהגות כלשהי. אין דמות בעולם זה מפלסטלינה שאין לה “משהו”. כולן מוצגות ללא הסתרה וללא התנצלות – ובאהבה רבה מהולה בגעגועים.
תשאלו: אז למה הן מפלסטלינה? זו שאלה טובה שיש לה תשובה טובה לא פחות: כי הדוד, האחיין, האח ושאר האנשים שהאנימטור מראה לנו – לא צולמו כך מעולם. פעם לא צילמו אנשים עם מוגבלויות כפי שהם נראים כי הם נחשבו “חולים” ולפיכך לא אסתטיים, והיום – יש מי שמבקש להוריד אותם מהבמה כי כיסא הגלגלים שלהם, המבט העיוור או המוטה לצד, מקל ההליכה, תנועות הקשורות למוגבלות – מסמלים “מסכנות”, “נמיכות” ו”גלותיות”.
אדם אליוט מפסל באהבה רבה בפלסטלינה את התמונות החסרות באלבום התמונות המשפחתי שלו. הוא משחזר את מי שהיו ואינם כפי שהיו בעודם. במת הטקס הממלכתי החשוב ביותר של ישראל היא אלבום התמונות שלנו. היא משחזרת את האנשים שהיו צריכים להיות באלבום התמונות הקולקטיבי שלנו, כי היו בישראל ובגולה תמיד אנשים עם מוגבלויות. היא יוצרת את הזיכרונות שנישא לתוך עתידנו. היא התודעה הלאומית שלנו. איש לא יוריד אותנו ממנה יותר. בפראפרזה על דברי טל ברודי מ-1977, אנחנו על הבמה ונישאר על הבמה, לא רק בטקס יום העצמאות.
