שירים סוף הדרך

כמו אביו ואחיו, אמרי כהן גילה שיש לו ניוון שרירים. אז הוא רץ לכתוב, לשיר, לנגן ולהוציא אלבום שיותיר חותם. ראיון ראשון

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

מוזיקאי בסוף דרכו. ככה מגדיר את עצמו אמרי כהן. אם זה לא היה אירוני, זה היה מוזר. בכל זאת, הוא רק בן 34, ורק לאחרונה הוציא את אלבום הבכורה שלו. "הייאוש תמיד שם", קוראים לו, ואחר כך פתח סוגריים ("כשאתה זקוק לו").

אלבום מסע, בטח היו מכנים את אוסף השירים האישי בימים שעוד היו אלבומים. מסע המתאר את היחסים של כהן עם מחלת ניוון השרירים איתה הוא מתמודד בחמש השנים האחרונות. מג'דו ג'וזף, זה שמה. מחלה ניוונית תורשתית שפוגעת במוטוריקה עד לאיבוד שיווי המשקל, הגבלת התנועה והדיבור. נפש כלואה בתוך גוף.

המחלה פגעה כבר בבני משפחתו, ובאיזשהו אופן הוא אולי אפילו חיכה לה, שתהיה יריית הפתיחה למסע המוזיקלי שלו. עם סינגל בפלייליסט של גלגל"צ ("את חופשייה לעזוב"), ועם השמעות מפרגנות אצל קוטנר ולאון פלדמן, אנחנו מתכנסים לשיחה חשופה עם מוזיקאי בסוף דרכו, או שמא בתחילתה.

את הראיון אנחנו עושים בהתכתבות בווטסאפ. עוד סממן לכך שהמחלה הולכת בכיוון אחד וברור. עד לפני זמן מה הוא שר וניגן, וכיום הדיבור נעשה קשה ומגומגם. אך כמו בשיר "גמגום", כהן מאמין ש"יש בך יותר משתיקה", כך שהווטסאפ עוזר לו לדייק את הנפש, איפה שהגוף מסרב לעשות זאת.

כשאני שואלת אותו לשלומו, הוא עונה לי "חי ובועט". לא בהכרח התשובה שלה אתה מצפה, אבל אולי הבעיה היא בכלל בציפיות. בין שאלה לתשובה יש לא פעם "שתיקות" ארוכות. אמרי מקליד/ה…. ומוחק ומקליד/ה…. זמן בשבילי להרהר אם השאלה שלי מורכבת מדי או חצופה, אבל כהן אומר שלפעמים התשובה מורכבת. אז אני זורמת.

"עם אגרופים שלופים". אמרי כהן. צילום: יונתן מרכוס

התחלת לעבוד על האלבום לפני חמש שנים, בעצם במקביל לגילוי שלך על המחלה

כן, עוד ב-2009 עשיתי בדיקה גנטית שבישרה שאני אכן נושא את הגן הפגוע של המחלה. אז זה היה בראש שלי כל הזמן, וחיפשתי דרך להותיר חותם על העולם הזה. הלכתי ללמוד הפקה מוזיקלית, ולפני חמש שנים הסימנים הראשונים של המחלה התחילו להופיע אצלי, וידעתי שהנה זה קורה, אני צריך להתחיל לעשות משהו קונקרטי.

זאת מחלה תורשתית שרצה אצלנו במשפחה המורחבת. גדלתי אל תוך זה עם אבא חולה, סבא ודוד, וגם עם אחי הצעיר שחלה בה בגיל 15 ונפטר לפני חודש וחצי. ככה שידעתי טוב לאן זה הולך.

אתה חי את חייך בציפייה למחלה? חשבת שאולי היא פסחה עליך כיוון שאחיך הצעיר חלה בה לפניך?

האמת שניסיתי לא להתעמק בזה יותר מדי, ולחיות יותר את הרגע, ולהעניק לעצמי הרבה רגעים טובים להיזכר בהם. המחלה הזאת לא נותנת לאף אחד לפסוח מעליה. יש לה קצב והתפתחות שונה אצל כל אחד, אז אי אפשר להגיד שחייתי באשליה. למרות שתמיד פיללתי שאני אחלה בזה במקום אחי, במחשבה שאני חזק יותר מנטלית, והנה צחוק הגורל שיחק פה תפקיד.

היה לך ברור שייצא מזה אלבום?

היה ברור לי שאני הולך לקראת פרויקט גדול, אם כי לא הייתי סגור עליו כל כך בהתחלה. אבל ללא ספק, מהשיר הראשון שנכתב ניסיתי לצייר מטרה סופית – אלבום. היום זה נשמע ממש מופרך, אבל אז היה ברור לי שזה מה שהולך לקרות.

כשאתה בתהליך היצירתי, מה היה חשוב לך יותר? שזה יהיה אלבום עם מסר לעולם, להשאיר חותם כמו שאמרת, או שיהיה ערך מוזיקלי שרצית לעמוד בו, במטרה להוציא יצירה טובה שעומדת בפני עצמה?

הכי חשוב לי שלפני הכל יתייחסו לשירים שלי כמוזיקה נטו. תומר כץ, המפיק המוזיקלי של האלבום, ואני שני פרפקציוניסטים. הדבר הראשון שהצבנו כמטרה זה לעשות אלבום שידבר גם אל מי שלא מכיר את הסיפור שלי.

אני מאמין שאפשר גם להותיר חותם בכך שאתה עושה משהו בצורה משכנעת, זה הרבה יותר אידיאלי. לשם כיוונתי מההתחלה. אני ביקורתי בטירוף בעניינים האלו, אז היה לי חשוב שזה יהיה מעניין. נכון שיש את הסיפור האישי, אבל הוא לא ישאיר אנשים מול האלבום במשך חצי שעה, המוזיקה והתוכן כן.

"חופשייה לעזוב"

ואיך זה מרגיש באמת לקבל חיבוק מאושיות כמו קוטנר? לאון פלדן, קוואמי, המלצות עורכים בגלגל"צ? חשבת שזה יקרה כל כך מהר?

לא חשבתי שזה יקרה בכלל. בדרך כלל כשעובדים על מוזיקה תמיד חולמים בהקיץ איך הרדיו יחבק אותה בחום. פה זה לא היה הכיוון בכלל. את הסינגל הראשון שלי בקושי שלחתי לאנשים. רק מהסינגל השני התחלתי להבין שאולי יש פה משהו מעבר.

למה בעצם? חשבת שזה סיפור אישי מידי ואת מי זה מעניין? למרות שאולי בעצם כל שיר טוב הוא סיפור אישי של מישהו?

כי סיפורים אישיים "כבדים" כביכול לא נצרכים היום בדמות שירים, יותר בדמות סטטוסים. בגלל זה התפלאתי שלא מצאתי אף שיר שמדבר על גמגום מנקודת המבט של מגמגם. הייתי חייב להרים את הכפפה.

אנשים לא אוהבים לכתוב על הקשיים הפיזיים שלהם? מרגישים שזה מקובל יותר לכתוב על כאב לב ואהבות נכזבות, שזה הנורמה

מבחינתי מוזיקה זו תרפיה, אז למה לא לתעד את מה שעובר עליי בניסיון למצוא את הנקודה הזאת שבה ארגיש סוג של ריפוי עצמי?

אמרת שאתה פרפקציוניסט וגם שאתה משתדל לחיות את הרגע. זה הולך יחד? אתה חושב שלפעמים אתה מבזבז זמן יקר על דברים פעוטים ושוליים?

הו, בוודאות ביזבזתי מלא זמן על שטויות, ואני ממשיך, וככל הנראה אמשיך לעשות זאת. במוזיקה זה בא לידי ביטוי בצורה הכי נוראית שאפשר.

היה לך חשש שלא תסיים את האלבום בדרך שרצית? שהקושי הפיזי יתגבר ויקשה עליך?

היה חשש כזה, אבל ידעתי שאני נמצא בידיים בטוחות. תומר כץ המפיק ואיתמר אשפר שעיצב את הסאונד של האלבום, שיידעו להשלים אותו כמו שצריך.

אתה חושב על כל הפרטים

כן אני די קונטרול פריק, חייב לדעת כל שטות. למזלי, מצאתי אנשים שידעו לסבול אותי לאורך כל הדרך.

ואיך נולד שיר? מתיישב לכתוב? לא נרדם בלילות? חווה משהו שמהווה טריגר? זיכרון?

כל שיר נולד בדרך שונה. חלק נכתבו בסיטואציה עצמה, כמו "הנה זה מתחיל" – הרמתי עט ודף ופשוט תיעדתי את הרגע כמו לשלוף מצלמה. חלק מהשירים נוצרו בתהליך מוזיקלי שלי עם הגיטרה, ופתאום יש הבזק של יצירתיות ופתיחות, ומשם זה פשוט זולג; וחלק נולדו לידות עכוז קשות – החל ממספר שורות במחברת או בסמארטפון, שנכתבו בשעות לא שעות, וכלה בתרגילי כתיבה שדניאלה תורג'מן, שסייעה לי להתמקד בכל מה שחשוב מבחינה טקסטואלית, נתנה לי.

"הנה זה מתחיל" מתאר בעצם רגע של קושי, מה שקורה לך בעקבות המחלה. סיטואציה מחיי היומיום

כן, "הנה זה מתחיל" נכתב ברגע האמת, זה שיר שעדיין מעביר בי תחושה קצת מעקצצת בכל פעם שאני מאזין לו. אני עדיין חי את הסיטואציה הזאת שבה הוא נכתב.

"הנה זה מתחיל"

תוכל לשתף קצת במצבך כרגע מבחינה בריאותית? חלה הידרדרות מאז? אתה עדיין מנגן? שר?

חלה הידרדרות לצערי. כבר קשה לי לנגן על הגיטרה וללכת. כל דבר הוא מאבק בחיי, אבל אני מוכן, עם האגרופים שלופים.

היה קל לבחור את השירים שייכנסו לאלבום? יש חשיבות לרצף? ניסית להעביר אנשים איזה מסע? או שמאז שהאלבום חי בזכות עצמו, שכל אחד ייקח אותו לאן שהוא רוצה?

דווקא ידעתי בדיוק כמה שירים הולכים להיות באלבום ואלו שירים הולכים להיכנס בדיוק. לגבי הסדר הייתה קצת התלבטות, אבל לבסוף הוחלט על הרצף הנוכחי כמעין סיפור עם טוויסט אופטימי משהו בסופו.

עבורי יש חשיבות לרצף, אבל אי אפשר להושיב בכוח אנשים אל מול אלבום שלם ולהכתיב להם את סדר ההאזנה. אז מהרגע שזה יצא לאור, זה כבר באמת לא בשליטתי, ושכל אחד ייקח אותו לטיול במחוזותיו.

קיבלתי המון הודעות הזדהות מזרים מוחלטים עם כל מיני שירים, וזה הכי מרגש בשבילי לדעת שככה נגעתי עם הסיפור האישי שלי בנקודות חופפות בחיי אנשים אחרים.

האלבום נפתח בכך שהמצב לא סבבה, אבל זה המצב. משם למחשבות, תחושות, חששות מלהיות לבד, מבדידות, מהתמודדות. עד למסקנה של ניצחון הנפש על הגוף. אז זה אלבום אופטימי בעיניך?

זאת שאלה מאוד מעניינת, ובדיוק בגלל זה החלטתי על תשובה סובייקטיבית בדמות סוגריים בשם האלבום – "הייאוש תמיד שם (כשאתה זקוק לו)". זה לא תפקידי לקבוע אם מדובר באלבום אופטימי. לא יכול כאמור לשלוט על החוויה של המאזין. מה שאני יכול להגיד, שזה אלבום שמציע נחמה למי שזקוק לה.

איך התגובות? קיבלת גם תגובות מאנשים שמתמודדים עם קשיים ומוגבלות פיזית? אתה מרגיש קצת שופר של הציבור הזה?

התגובות מדהימות ומצמררות. אנשים משתפים אותי בתחושות שלהם כשהם האזינו לשירים, וזאת הסיטואציה הכי מרגשת שיכולה לקרות עבור מוזיקאי – לדעת שהוא ככה נגע בכל כך הרבה אנשים עם היצירה שלו.

נשמע באמת מדהים. אני רואה שאתה עסוק מאוד באלבום ומשתף ומתרגש ממנו גם בדף הפייסבוק. יצירה היא דרך מומלצת להתמודדות עם קשיים? ממליץ לאנשים במצבים דומים לפנות למקומות האלה?

למען האמת, עזבתי את פייסבוק לפני ארבע שנים והתמקדתי ביצירה עצמה. כשחזרתי אל הרשת החברתית לפני כשנה, היא הפכה להיות קצת פחות חברתית ויותר פוליטית וטעונה, אבל עדיין יש בה מקום קטן לסיפורים אישיים, מקווה לפחות. אני ממליץ לכל מי שמתמודד עם קושי, לנסות לתעל את חייו דרך מה שהוא באמת אוהב לעשות, בין אם זאת יצירה ובין אם משהו אחר. אולי הקושי לא ייעלם, אבל הוא יצטמצם כל עוד תחיה את חייך בדרך שעושה לך טוב.

שני שירים שהייתי רוצה שספר עליהם מעט, "גפרור לחומר בעירה" ו"הייתי שם"

"גפרור לחומר בעירה" הוא שיר נפיץ, מן הערכת מצב שכזאת. כתבתי אותו ברגע שהחלטתי שהנה אני הולך להתמודד עם מה שלא יבוא. זה שיר מאבק במחלה הארורה הזאת. צפוי לצאת לו קליפ בקרוב.

"הייתי שם" הוא שיר שכולו כאב והכאה על חטא כלפי אבא שלי, על זה שלא ידעתי להתמודד עם כל זה בזמן אמת. זה שיר חשוף שכמעט ולא נכתב מהפחד בעקבות מה שהוא יעורר בי. לשמחתי, הוא קיים ויהווה זיכרון חי עבורי – מעין צלקת אבל מהסוג החיובי.

אביך בחיים?

לא, הוא נפטר לפני עשור.

מה היעד הבא? יש רצון לאלבום נוסף?

היעד הבא מעבר לפינה. יש לי מלא פרויקטים מוזיקליים שעבדתי עליהם לאורך השנים, חלק כבר גמורים ומחכים לראות אור יום, וחלק עוד דורשים שיוף. אני לא יודע לגבי אלבום מלא, זה תהליך מפרך ומתיש. מה שבטוח זה שלא אשחרר עוד אלבום על המחלה, אני מרגיש שיש בי עוד המון רבדים ומקווה שימשיכו להתייחס אליי כמוזיקאי קודם כל לפני הסיפור האישי.

אתה חי את חייך עם תכנונים לעתיד? אפשר לעבור את היומיום בלי לחשוב קדימה?

כרגע התכנון העתידי שלי הוא בטווחי זמן קצרים. לא מתכנן את מה שאני לא יכול להתחייב אליו.

תמיד קיים המתח בין המגבלה/המחלה שהיא חלק ממי שאנחנו, אך לא המכלול

בהתחלה פחדתי שזה כל מה שאנשים יראו בי. לאט לאט החשש הזה התחיל להשתחרר לו.

מצד שני המחלה נוכחת, ולא היית רוצה שיתעלמו ממנה לחלוטין, לא?

אין לי את הלוקסוס הזה של להתעלם מהמחלה שלי, אז אני לא מצפה מאחרים לעשות זאת.

יש באלבום רצועה חבויה על רחמים עצמיים. יש איזון בין לתת מקום לכאב ולקושי לבין הרצון להמשיך קדימה כל הזמן ולתת אגרופים, כמו שאתה אומר?

בדיוק, צריך להכיר במצב, אבל עדיין לא להשלים איתו ולשאוף לשינוי.

איך אתה מתנהל בצל המצב הנוכחי במדינה? קורונה, התכנסות, אבטלה. זה משהו שחודר לחיים שלך? אתה חושב שזה ייכנס גם ליצירה שלך?

תראי, אני חי כבר מספר חודשים במעין סגר בלי קשר. אני רואה את זה פוגע בחבריי הטובים וזה כואב לי, בעיקר על זה שאני לא יכול לצאת ולהפגין איתם נגד כל העוולות הקיימות. אני לא יודע אם זה ייכנס ישירות ליצירה שלי, אני לא בטוח שיש לי משהו חכם להגיד בנושא. מצד שני, אף פעם אי אפשר לדעת.

לסיום, מה נאחל לך? מה אתה מאחל לעצמך?

מאחל לעצמי שאשאר בסיטואציה הזאת של איחולים עצמיים כל חיי.

לאלבום המלא הקליקו >>> https://bit.ly/HayeushAlbumBandcamp

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

Avatar

בת אל מור

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״