מכובדי, מעוזיה סגל, את טור התשובה לדבריך אני כותב באי נוחות רבה. בראיון לאתר “שווים” מתחת ביקורת על האנשים עם המוגבלויות שמסרבים להתאגד בארגון אחד יציג עם דמי חבר ובחירות. חשפת שזו תוכנית שלך, שהתבקשת על ידי שר הרווחה מאיר כהן להכין. אני רוצה להתנצל בפניך, אתה שתרמת רבות למדינת ישראל, על כך שאני, העני ממעש, זה שעדיין לא עשה שום דבר משמעותי – עונה לך באופן ביקורתי.
אבל אני כותב לך בראש וראשונה כדי להזכיר שכשאתה רוצה לייצג ציבור מסוים בכללותו, או לבקש ממנו שיתאגד לארגון אחד יציג, אתה צריך להשתמש בשם הגוף “אנחנו”. תמיד “אנחנו”. שפה יוצרת מציאות. בשם ה”אנחנו” אנשים מוכנים לשכוח מחלוקות, הבדלים סקטוריאליים ולהילחם יחד על חייהם, תוחלת חייהם, איכות חייהם. אתה יודע זאת היטב ממציאות חיים אחרת, שלי אין ולא יהיה חלק בה.
בדבריך עלינו, ארגוני החברה האזרחית של האנשים עם מוגבלות, בחרת להזכיר שאתה “נכה צה”ל”, סמל סטטוס בחברה הישראלית, בעוד שלנו, הנציגים האותנטיים של האנשים עם המוגבלויות שאינם נכי צה”ל, שצמחו מהשטח, קראת “הנכים” ואפילו “הם”. “הם יהיו כל יכולים, ואף אחד לא תופס את זה”, אמרת-האשמת. זה מזכיר לי את השר שלך, שר הרווחה. באחד מדיוני הכנסת בנושא חקיקת חוק כלל-מוגבלותי, בו נכחתי גם אני, פנה השר כהן מעומק לבו ליו”ר הועדה אלאלוף ותינה לפניו את צרותיו: “עכשיו הם נזכרו,” הוא החווה לעבר נציגי האנשים עם המוגבלויות שישבו באולם, “קודם, כשניסיתי לקדם את החוק הזה, הם רק הפריעו”.
הם.
ובכן, ה”הם”, כלומר אנחנו, נכנסנו תמיד בגלגלי התוכניות הגדולות של השר כהן. מודה באשמה: גם עשינו זאת באופן מאורגן. האמת היא שזה המשחק הדמוקרטי. כשנראה לך שחקיקה מסוימת לא מיטיבה אתך, אלא ההיפך, אתה פועל בכוחות משותפים כדי לסכל אותה. זה, למשל, מה שאנחנו חושבים כאיש אחד על הרעיון הנורא של השר כהן, שהוא מציע מדי כמה זמן, להפוך עובדים סוציאליים למאבחנים של מוגבלות. גם כך הם עסוקים ולא יודעים מספיק על הנושא. התנגדנו גם לרעיון מבריק אחר שלו: שהעובדים הסוציאליים/מאבחנים ידווחו על כל שיפור (אמיתי או מדומה) במצבו של אדם עם מוגבלות בכדי לשלול ממנו את הקצבה. לשיטתנו, חובה ומצווה להתנגד לרעיונות עוועים כאלה, שנוגדים את ההיגיון השיקומי.
גם כעת, לא בכדי דחינו את תוכנית הארגון הייצוגי שהכנת בשם השר מאיר כהן. אנחנו מתוחכמים הרבה יותר ממה שאתה חושב. פורום ענק של אנשי ארגוני החברה האזרחית בנושא מוגבלויות דן בתוכנית לפרטיה ומצא בה פגמים. היא מסורבלת, היא חשופה לניצול פוליטי. בעיקר, למיטב הבנתנו, שר הרווחה הזה ממילא פועל בשיטה של אֵיפָה וְאֵיפָה ומחליט מי “ייצוגי” בעיניו ומי לא.
מכובדי, הנה דוגמה טרייה מהשטח: חברי, רונן גיל, פעיל אס”י (התארגנות הפעילים האוטיסטים בישראל, אוטיסטים שאין להם אפוטרופוס הורה), מנסה כבר חודש להתקבל לדיון של מינהל המוגבלויות במשרד הרווחה בנושא פטור מתור. הנושא חשוב מאוד בשבילו, באופן אישי. חודש ימים. כתבתי על המקרה הזה כאן ב”שווים” ופניתי לחברי כנסת. רובם התעלמו מהפנייה, אבל קיבלתי תשובה אחת, אני לא יכול לכתוב כאן ממי, שבכל הנוגע לנעשה במשרד הרווחה, קשה מאוד להתערב. חס וחלילה לבקש שישנו משהו. זה ממש כבר יישמע ביקורתי.
והרי זה נוגע בלב לבה של בעיית הייצוגיות. בעצם הבחירה את מי לשתף בדיון ואת מי לא לשתף מגולמת ההצהרה מי יציג בעיני המשרד ומי לא. למי שר הרווחה ופקידיו מוכנים להקשיב ולמי לא.
כחלק מהניסיון לשכנע שזה לא מקרה בודד, שלמשרד הרווחה יש הטיה (“מועדפים” וכאלה שממש לא), שלחתי לח”כי/ית תכתובת עם מינהל המוגבלויות, שבה ביקשתי להשתתף בדיון בו לא השתתף אף נציג אוטיסט, ונעניתי בשלילה על ידי גורם בכיר. ההנמקה של אותו גורם הייתה כזו: “כמוך ובמצבך יש בוודאי עוד אלפי אנשים… זאת בהחלט מחמאה שיש עוד אלפים כמוך”.
עניתי אז מה שגם אתה ודאי היית עונה, מעוזיה היקר, ואולי גם ענית מאות פעמים בחייך: “לא, זו לא מחמאה. זה ביטוי אייבליסטי [שמבטא דעה קדומה נגד אדם עם מוגבלות – א.ש.] שמכניס אדם לגטו – של נשים, של שחורים וכדומה. זה דיבור שלא יאה למנהל ציבורי. אני אחד, יחיד ומיוחד. יש לי אישיות ייחודית, וגם צרכים שרק אני יכול לסנגר עליהם ולא עיוור, חירש או הורה של אוטיסט עם אג’נדה ספציפית. אתה לא חייב להתנצל, אבל בבקשה אל תענה לי שוב בטון מתנשא. אני שווה לך כבן שיח”.
ובדיוק כפי שחזיתי, ההתנצלות לא התקבלה עד היום. אני למדתי מפרשה זו שהגורם הרשמי שאמור לייצג את האינטרסים שלי, מייצג בעצם אינטרסים זרים לשלי. את הלקח הזה למדו מאות ואלפי אנשים עם מוגבלויות בישראל. לאו דווקא מהשר כהן. מנבחרי ציבור ומעובדי ציבור לדורותיהם.
מעוזיה היקר, אני שָׁל נְעָלַי מֵעַל רַגְלַי כשאני כותב לך. אתה, כאמור, רב פעלים. אבל הבן: אי אפשר לכפות על ציבור שלם מנגנון של ייצוגיות, כשידיו של הגורם המציע לא נקיות לגמרי, כלומר: זה אדם, שלמיטב הבנתנו, לא ממש מכבד אותנו ולא ממש מעוניין בשיח פתוח. זה הכל עניין של הקשר. בנסיבות אחרות, ודאי היינו פונים אליך ומנהלים דיאלוג על יתרונותיה וחסרונותיה של ההצעה, אבל בנסיבות אלה אנחנו נאלצים להישאר חופשיים בשטח כדי לייצג בצורה המרבית והמיטבית את בעיותיהם של הסקטורים השונים, במיוחד את הבעיות של הסקטורים החלשים והמוחלשים. לא בשלה העת להתאגד בארגון עם סממנים ממשליים, כלכליים ופוליטיים. אנחנו עדיין לא שם. אולי גם לא נהיה.
