בפעם הראשונה ששמעתי על אסקטאמין בהקשר לטיפול בדיכאון, אמרתי רגע, קטאמין זה לא סם שמרדים סוסים? ורגע, זה לא משהו שקשור לסם אונס? להזיות?
אז כן, בעיקרון זהו אותו סם שעכשיו אספר לכם עליו כעל תגלית לטיפול בדיכאון עמיד, שגם אותו עברתי במסע הטיפולים שלי וניסיונות הרופאים שלי לבלום את הדמון שתקע בי את טפריו החדים וסירב להרפות ממני זה חודשים ארוכים.
כדי לנסות ולהבין איך קרה שסם עם יחסי ציבור שליליים התגלה כתרופה ואושר באופן רשמי על ידי רשויות המדינה, ואף נכנס לסל התרופות כחלופה טיפולית ולא סטנדרטית לדיכאון – קצת היסטוריה:
הרפואה המודרנית הנחושה להניע את גלגלי הכלכלה והחידושים בעולם הביאה לכך שלפני שנתיים בלבד, ממש לפני פרוץ מגפת הקורונה, אישר ה-FDA האמריקאי את הקטאמין כתרופה ללוקים בדיכאון והכריז עליה כעל פריצת דרך בתחום הטיפול הפסיכיאטרי. את התרופה פיתחה חברת ג’ונסון אנד ג’ונסון, מהחברות הגדולות בעולם בתחום התרופות והפרמצבטיקה.
מינון זה כל ההבדל
בשנת 2020 אושר גם בישראל חומר בשם אסקטאמין לטיפול בדיכאון עמיד או דיכאון חריף או דיכאון מאז’ורי – כל סוגי הדיכאון המוגדרים כעמידים לתרופות פסיכיאטריות. האסקטאמין ניתן במשאף, כתרסיס לשימוש דרך האף, כשהשינוי והמעבר מסם לתרופה היה כרוך כמעט אך ורק במינון. התרופה נגד הדיכאון סונתזה למינון נמוך ביותר, מינון מדויק שאפשר לשלוט עליו, כיוון שהתרופה ניתנת כאמור בשאיפה דרך משאף אישי קטן שנקרא ספראבטו. גם עם הסבסוד של המדינה, הטיפול באסקטאמין עדיין יקר למדי.
לפי דעת החוקרים והרופאים, פעולתו של האסקטאמין היא ישירה ומהירה, ולפי עדויות של מטופלים, אפשר לראות אפילו תוצאות מיידיות שגורמות לשיפור מהיר בהרגשתו של הסובל מדיכאון.
כשהציעו לי להצטרף לקבוצת המטופלים ש”ייהנו” מהטיפול בקטאמין הסכמתי; גם בגלל שהייתי סקרנית, אך בעיקר בשל התקווה שתליתי בטיפול החדשני הזה. היה עליי גם להסכים לקחת חלק במחקר צמוד ולענות על מיליון שאלונים לפני ואחרי קבלת התרופה, כמו שנהוג לעשות בתרופות ניסיוניות.
את הטיפול קיבלתי במרפאה לבריאות הנפש ברמת חן, בפיקוחם של צוות רפואי שכלל רופא ואחות. פעמיים בשבוע התייצבתי במרפאה, בחדר צדדי שאולתר במקום למנוחת המטופלים, ובו שני כיסאות נוח עליהם פרוש סדין עם הלוגו של קופת חולים. התחייבתי להגיע עם מלווה מכיוון שאחרי הטיפול באסקטאמין נדרשת השגחה צמודה ונאסר על המטופל לשוב לביתו בכוחות עצמו.
שתי שאיפות לנחיר – וזה קורה
אחרי שהתרווחתי על הכיסא המתנדנד משהו, הגיעה האחות למדוד ולבצע רישום של לחץ הדם שלי. היא תשוב ותעשה זאת בסוף הטיפול. אחרי מדידת לחץ הדם האחות היא זו שנותנת לידי את המשאף ומוודאת ששאפתי שתי שאיפות לכל נחיר. כמה רגעים אחרי ששאפתי שתי שאיפות בכל נחיר התחילה ההשפעה. לאט לאט הרגשתי כאילו אני מתנתקת מגופי או גופי מתנתק ממני, בתחושה של ריחוף, תוך אובדן קשר עם המרחב והזמן. מה שנקרא “דיסוציאציה”. התחושה היא שאני נמצאת עמוק מתחת למים והגוף יוצר תנועות איטיות, סוריאליסטיות. כשהרמתי יד באוויר היה נדמה לי כאילו חלפה חצי שעה עד שהתנועה הושלמה! אז כן, אפשר לקרוא לזה פשוט “סוטול” או “טריפ” בלשון העם.
בשני הטיפולים הראשונים הייתי ערנית לחלוטין, מודעת לתחושות שנמשכו כ-45 דקות אחרי שהקטאמין נקלט במוח. בהמשך הטיפולים התחלתי לנמנם לי תחת השפעת האסקטאמין, תופעה שאופיינה אצל הרבה מהמטופלים שקיבלו כמוני את מנת ה”סם”.
גאולה או מלכודת?
חלקתי את החדר הקטן עם נ’, צעירה כבת עשרים ממושב במרכז הארץ שסבלה מדיכאון והפרעות אכילה קשות. נ’ נרדמה ושקעה בשינה עמוקה מרגע ששאפה את החומר לנחיריה, והיה צורך להעירה בכוח. ע’, חבר אחר לחדר, סטודנט לפיזיקה, נצמד דווקא לאוזניות ולמחשב הנייד שלו והיה ער במשך כל הטיפול .
ע’ היה ותיק ממני בניסוי והיה הראשון שאמר לי לא לתלות את כל יהבי בטיפול “פורץ הדרך הזה”. “כבר חצי שנה אני נמצא בתהליך”, אמר, “והשיפור עדיין מזערי…” הדיכאון , כך ידעתי כבר, מופיע בכל כך הרבה אופנים ויש לו כל כך הרבה שיפועים מפותלים התלויים במכלול סיבות ותגובות אינדיבידואליות, עד שאצל האחד הטיפול הוא גאולה בעוד אצל האחר הוא עלול להיות מלכודת.
אבל אני כן תליתי בו תקוות, יחד עם פרופ’ ג. פ. החביב, מבכירי רופאי המרפאה שעודד אותי לא להתייאש ולתת לזה צ’אנס. בעודי נתונה בתוך הטריפ, היה מגיע לחדר לבדוק את מצבי ושואל “את יודעת מי אני?” “את יודעת איפה את נמצאת?” וכן, ידעתי מיהו ואיפה אני נמצאת בתוך תעתועי הזמן והמרחב שדמו מאוד להשפעה תוך כדי הרכבת משקפי מציאות וירטואלית.
האמת, קוראיי היקרים, שאחרי כמה טיפולים הרגשתי שופרה. התפקוד היומיומי השתפר והחרדות הקשות, חרדות הבוקר בעיקר, פחתו. אבל אז הורידו המטפלים את תדירות הטיפול מפעמיים לפעם בשבוע ו”ההישגים הגדולים” הללו החלו מתפוגגים.
ברמת חן לא ויתרו והגבירו שוב את המינון, אך הפעם האפקט כבר לא היה כבראשונה. אף על פי כן, המשכתי לבוא ולהתמסר לטריפ האסקטאמין במשך כמעט חצי שנה.
הטריפ האחרון
בשלב כלשהו כנראה שהטעייה גברה על הניסוי ובטיפול האחרון (עוד לא ידעתי שהוא האחרון) עברתי חוויה כמעט “חוץ גופית” שהייתה קשוחה, אפילו מפחידה. הזיה קשה השתלטה עליי… בכיתי, מילמלתי הברות ומילים בלתי מובנות… כנראה גם צעקתי כי הרופא, האחות וגם המלווה שלי נבהלו מתגובתי. אחרי דקות ארוכות, כשהחלה השפעת הסם לפוג , נרגעתי וחזרתי לעצמי. נחתתי בשלום. אבל היה לי ברור שזה כנראה הטריפ האחרון. מסתבר שקלעתי גם לדעתם של הרופאים, שלאחריו הזמינו אותי בעדינות להגיד ש”אולי אין טעם להמשיך”.
ונשאלת השאלה: האם ההחלטה של ה-FDA האמריקאי לאשר את התרופה הייתה מוקדמת מדי? מי אני שאשפוט. ברור שנעשו עשרות ניסויים קליניים שבדקו גם את בטיחותה וגם את יעילותה. מצד שני, לא מן הנמנע שהתרופה אולי אושרה עם פחות נתונים המלווים כל מחקר אחר ושולחה במהירות לשוק.
ידוע לי כי רבים במצבי הסובלים מדיכאון עמיד ממתינים לאישור בטיפול באסקטאמין. ניסיוני שלי השאיר אותי בדעה נייטראלית, ללא יכולת להמליץ או להזהיר. הערכתי מאוד את ניסיונם של הרופאים להשתמש במה שנחשב לתרופה “פורצת דרך”, ואף הודיתי להם על כך, אבל הניסיון האישי שלי מעלה רק תהיות ויש בו יותר שאלות מתשובות. בכל מקרה, את הכרבולית הוורודה שבה התכסיתי במהלך הטריפים, מתנה מאמא של נ’ שכנתי לחדר, השארתי באהבה לבא אחריי.
לטורים הקודמים
הטור הרביעי: דיכאון: זר לא יבין, גם אם הוא האדם הכי קרוב
הטור השלישי: “הבית המאזן” ובחור אחד עם פני ילד שלא אשכח
הטור השני: הפסיכיאטר מדירת הגג והמטפל הממגנט
הטור הראשון: ואז הרופא אמר: אני ממליץ על אשפוז באברבאנל
