“אין סיכוי שאת עוברת את זה לבד”, אמרה א’ בקול חד ובוטה וחיבקה אותי חזק. “את צריכה עזרה, מקום שיעטוף אותך”, פסקה בתקיפות, “תראי כמה רזית”.
א’ ידעה על מה אני מדברת. היא עצמה עברה זמן לא רב לפני כן תקופה דיכאונית מייסרת משלה ומי כמוה יבין. והיא צדקה, באמת המשכתי להשיל קילוגרמים.
שתינו ידענו שמצבי מידרדר. אבל בניגוד אליי, א’ היא בחורה מקושרת ונחושה. בעודנו יושבות בקפה הקטן שליד ביתי מול ספלי קפה שטרם נגענו בהם, היא הדליקה את הסלולרי שלה ואמרה: “אני עושה כמה טלפונים, תשתי לפחות מים”.
תוך יומיים עשיתי את דרכי למקום שבחיי לא ידעתי על דבר קיומו ועל מהותו. קוראים לו “בית מאזן”. מקום שבאים אליו עם מזוודה והוא אמור לשכן אותך בדיסקרטיות מאחורי שעריו ולהוות תחליף לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית או במוסד כלשהו אחר.
המפגש הראשון עם המקום התרחש בתחילת חודש יוני. לעיניי התגלתה חלקת דשא רחבת ידיים ומולה נפרש חוף הים היפהפה של הרצליה. על הדשא מפוזרים ערסלים ונדנדות וצמחייה צבעונית מגדרת אותו. עם הזמן התברר כי הייתה זו בעיקר תפאורה פסטורלית ומרחיבת לב, כי בהיעדר ציליות לא ניתן היה לברוח מהשמש הקופחת וליהנות ממרחבי הדשא ויפי הנוף. זה היה חודש יוני חם עד מאוד, ורק לפנות ערב, כשהשמיים נצבעו צבעי שקיעה, אפשר היה לצאת ולעשן על הנדנדות. והעישון, כמו בחוק בלתי כתוב, היה משותף לכל דיירי הבית החדש שלי ללא יוצא מהכלל. המדריכים, כמו הדיירים, עישנו שם את עצמם לדעת.
האם הבית המאזן יאזן אותי?
אבל מסתבר שהחום והעישון היו בעיות שוליות. האם “הבית המאזן” יאזן אותי? וכמו שהם אומרים בראיונות הקבלה – יעניק לי מסגרת טיפולית ושיקומית ויאפשר מרגוע לנפשי? כך נוסחה בכל מקרה ההבטחה. בינתיים, עם הגיעי למקום, לוקח אותי א’ מנהל הבית לסיור מקדים בין חדרי הבית, השירותים, השטחים הציבוריים ופינות המנוחה. א’ מתגלה כגבר אלגנטי שנראה כמו דוגמן של מותגי יוקרה בשנות ה-40 לחייו, במקצועו עובד סוציאלי ומבין גם משהו בשיווק, מתברר.
הובהר לי כמובן שאני נמצאת במקום המעניק “טיפול פרטי” (אין צורך בהפניה), שדבר קיומו מגיע מפה לאוזן ועלותו בהתאם: 40.000 ש”ח לחודש בחדר בודד ( 30,000 בחדר לשניים). אחרי הסיור שבנו אל לשכתו של א’, שם עברתי את מבחן הקבלה שכלל תיאום ציפיות, הצגת כללי הבית וחתימה על טופסי סודיות. א’ היה חביב ומסביר פנים (שלב הנזיפות הגיע מאוחר יותר, אבל עוד נגיע לזה).
בחרתי לי את החדר הפינתי ובו חלון הצופה לחצר הפנימית, מוסתר בצמחייה מוצלת. עודכנתי כי השהות בבית המאזן כוללת ליווי של רופאה פסיכיאטרית שנפגשת עם הדיירים אחת לשבוע ומנטרת את כל הקשור לתרופות. בין אם תרופות חדשות שנרשמות על ידה, ובין אם תרופות שהובאו מהבית. הדייר מתחייב לא ליטול שום כדור בעצמו. כל התרופות הנחוצות נשמרות בארון סגור ונעול, ובהגיע הזמן, פעמיים ביום, בוקר וערב, הדיירים ייקראו למשרד ללגום את התרופה עם כוס מים, ולאחר מכן, כמו בסרטים, עליהם לפתוח יפה את הפה ולהראות שאכן בלעו אותה.
התוכנית הטיפולית, או לפחות תוכנית שהתיימרה להיות טיפולית, שמה את הדגש על טיפול בקבוצות. דינמיקה קבוצתית. כל הזמן יחד, מרוחקים ומוגנים מן העולם החיצון, ומחוברים למדריכים הקובעים את סדר היום שלנו. לו”ז יומי נתלה בכל בוקר מחדש על קיר חדר האוכל ופירט מי הולך לעבוד איפה (מטבח, גינה, נקיון שירותים וכו’), וכן הנושאים שעל הפרק שיועלו בקבוצות השונות (פסיכודרמה, אמנות, ריפוי בעיסוק וכו’).
“נראה שחטפה אותך איזו כת”
נאמר לי שכל המדריכים הם אנשי מקצוע. עם הזמן הבנתי כי כל המדריכים הם קודם כל “בוגרים” של בתים מאזנים. חלקם הגדול שהו בהם כדי להילחם בעיקר בהתמכרויות ופחות בדיכאון, והמכורים בחבורה, מכורים לסמים, לאלכוהול ועוד, עלו במספרם על הסובלים מדיכאון וחרדה כמוני.
בבית המאזן מעירים את הדיירים בשבע בבוקר כדי לסדר את החדר, ולאחר מכן מתכנסים לארוחת בוקר. אחריה פונים למשימות התורנות היומית העוסקות באחזקה שוטפת של המקום, וכך, סוף סוף ,כפי שהציע הפסיכיאטר מדירת הגג, השקיתי עציצים על הבוקר וגם חתכתי ירקות במסגרת תורנויות מטבח. באחת עשרה בערך מתחילות להתכנס הקבוצות הטיפוליות והן נמשכות עד סוף היום, להוציא הפסקה למנוחת צהריים בחדרים.
המפגש הקבוצתי יכלול תמיד את המילה “אוהבים” למי שמסיים בתורו לדבר, ואת תפילת הביחד – “אלוהים, תן לי את הכוח וכו”‘ בסיומו של כל מפגש. תוכן מילולי המתבסס על שיטת “12 הצעדים” הפופולרית הנהוגה גם בארץ וגם בעולם, שסחפה אליה חסידים רבים וגם אותה אפשר לזהות בסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע (כדאי להיכנס לגוגל להכיר אותה).
מדי פעם באו חברים לבקר אותי והביעו התפעלות מהנוף הפסטורלי, ורק חברי הטוב ש’ סיכם את זה במילים צבעוניות: “נראה שחטפה אותך איזו כת”.
היו קבוצות והיו קבוצות. מה שהיה בבית המאזן נשאר בבית המאזן וסיפורו של הבית הוא סיפורם של האנשים הצעירים איתם חלקתי תקופה קצרה בחיי. הייתי המבוגרת בחבורה. כולם, כולל המדריכים, היו צעירים ממני ולעיתים ניסיון החיים שלי היה לי לרועץ ולא איפשר לי להתמסר לתכנים הפשטניים משהו של הדיאלוגים בקבוצה. אבל חרף זאת, הפנים הזרות הפכו אט אט למוכרות, וכן, כך למדתי משהו; אם לא על עצמי, אז על ההכלה של האחר ועל הצורך להקשיב בסובלנות לזולת. קצת מזכיר את עבודתי העיתונאית, רק הרבה יותר קשוח.
הבית המאזן שבו שהיתי כחודש ימים (עם קפיצות לישון בלילה בבית) לא תיקן אותי אחרי שנשברתי, אבל הכיר לי אנשים והראה לי מהי שותפות גורל. אנשים בכל הגילאים, הסוגים והמינים, איש איש ושיברונו.
הגורל של ראובן
כך הכרתי את ד’, אישה עדינה וחרישית שבנה התאבד והיא לא רצתה יותר לבוא הביתה. את ע’ הצעיר המזוקן, במאי מצליח שנשבר מלחצים ופיתח חרדות לצאת מן הבית. והיה גם ג’ חובש הכיפה שנתקף דיכאון כבד כל עוד שהה בבית עם ילדיו ואשתו ודווקא מחוץ לבית תיפקד כרגיל, שהיה אלוף הטאקי. והייתה ל’ התזזיתית שסבלה מהפרעות אכילה קשות, ד’, אם צעירה שלא יכלה לטפל בבתה התינוקת, נ’ היפה ש”נפלה בסמים”, הפסיקה לדבר והפיקה בקול מרוסק רק מלמולים אטומים, ס’ מדובלל הזקן שהתמוטט לתוך שבר פסיכוטי קשה והובא על ידי הוריו ישר מבית החולים אברבאנל. והיה ראובן בעל פני הילד שסבל מפוסט טראומה עקב שירותו הצבאי.
ראובן התרוצץ בהליכה מהירה הלוך ושוב על הדשא כשידו חבושה במין תחבושת גבס – תוצאה של נסיון התאבדות. בגילוי לב סיפר לכולם איזו שטות עשה והבטיח שלעולם לא יחזור עליה. הוא היה חסר מנוחה וחבר של כולם. בכל פעם שהוצאתי סיגריה, היה קופץ מאיפשהו עם המצית להדליק לי אותה.
בבית המאזן אכן התגבר התיאבון שלי והחזרתי לעצמי כמה קילוגרמים מאלה שעפו ממני מאז פרוץ הדיכאון, ואפילו הצלחתי לישון היטב בעזרת כדורי שינה שניתנו לי באופן מסודר. בראשית חודש יולי עזבתי למרות המלצתו של המנהל לתת לעצמי עוד חודש במקום. ההמלצה שלו נאמרה בטון נוזף למדי, ללמדני שטרם הגעתי לכדי איזון – מה שידעתי כבר בעצמי.
חזרתי הביתה עם רשימת טלפונים של החברים שהכרתי במדשאות מול הים. חודשים עברו, ואני המשכתי בדרכי, מן הסתם לטיפול הבא שעדיין לא ידעתי עליו דבר. הקשר האמיץ, כדרכו של עולם, הלך והתרחק. עד שערב אחד ישבתי מול מהדורת החדשות בטלוויזיה ופניו של ראובן ניבטו אליי מהמסך. בעודי מתקרבת אל המרקע ברגליים כושלות, אומר הקריין כי “ראובן… שהיה פוסט טראומטי… כתוצאה מלחימתו בצוק איתן… שם היום קץ לחייו…”
לטורים הקודמים:
הטור השני: הפסיכיאטר מדירת הגג והמטפל הממגנט
הטור הראשון: ואז הרופא אמר: אני ממליץ על אשפוז באברבאנל
בטור הבא: עמליה פוגשת את המציאות העגומה ברפואה הציבורית
