הימים ימי הסגר הראשון. חרדה החלה מחלחלת מתוך הדיכאון.
אחרי שהורדתי מהפרק את האפשרות הנמהרת להתאשפז באברבאנל, ואני חלושה ונרפית מתמיד, חיפשתי רופא שיעמוד יחד איתי מול הרוח הרעה שהחלה לנשב בתוכי. ידעתי שהוא חייב להיות מטפל בעל ניסיון רב בהתמודדות עם החרדות העקשניות שפקדו אותי עכשיו על בסיס יומיומי כמעט, ולא. תרגילי נשימה לא עזרו.
מרגע זה ואילך אני עתידה לצאת למסע חיפוש אחרי אמצעי הקלה וחומרי אלחוש שתספק לי האינסטנציה הרפואית, קרי הפסיכיאטריה. וטרם ידעתי כמה ארוך יהיה המסע הזה…
אם לומר את האמת, מרבית ימי חיי אני בטיפול. במהלך 70 שנותיי פגשתי פסיכיאטרים. פסיכולוגים. פסיכואנליטיקאים. אליהם הגעתי לראשונה בגיל מאוד צעיר אחרי האסון הגדול ההוא – תאונת הדרכים שבה איבדתי את בני הבכור. הייתי בת 26 כשהתוודעתי לראשונה לחיפושים אחרי ישועה בעולמה של רפואת הנפש, חיפוש שילווה אותי עד הלום.
כן, היו גם תקופות שבהן נחתי מטיפולים ומכדורים. תקופות בהן חייתי חיים מלאים ומשמעותיים וידעתי שמחות והצלחות ואהבות והרפתקאות והייתי רעיה ואם וסבתא, כמו הרבה נשים אחרות שחייהן לא היו תלויים להן מנגד ובנפשן לא נכרה בור שלעולם לא יתמלא.
והיו כל מיני מטפלים, מחלקם למדתי על מסתורי הנפש שלי ועל נפתוליה, וחלקם רק היוו אפשרות של קלט לפלט שהבאתי אני. היו הרבה, אבל הטור הזה מוקדש לפסיכיאטר מדירת הגג אליו הגעתי מספר שבועות לאחר פרוץ הדיכאון העמוק הזה. זה היה ממש אחרי מות אימי, כשאני אפופה תחושה חריפה של אובדן, אולי כזה שהידהד את אובדני הראשוני. ידעתי שאני צריכה עזרה של ממש כי אני הולכת וכורעת תחת משהו חזק הרבה יותר ממני, שתהליכי המחשבה שלי אפופים במין רעל, כאילו מילאה את מוחי פסולת גרעינית שייבשה אותו. באותו הזמן מלאו לי 70 שנה, ותחושת האובדן הייתה קשורה גם לידיעה ה”פתאומית” שהחיים ששזורים ממילא בעצב גם הולכים ואוזלים במהירות מואצת.
בת החמש שמנהלת אותי
הפסיכיאטר שהגעתי אליו הוא רופא ותיק ומוערך. סמכתי עליו. בתחילת הטיפול עוד ציינו ביחד גם את ההקלה שבאה אחרי מות אמא (הקלה שהפכה אחר כך לקללה), וניתחנו את התחושה שהמוח שלי הולך ונכנס למצור. הוא העלה הנחה פסיכולוגית שחיי מנוהלים בעצם על ידי ילדה בת חמש ולא על ידי אישה בוגרת. הנחה מוצדקת שבה דשנו שוב ושוב. אני ישבתי מולו, מחבקת את התיק שלי כאילו מתגוננת מרדיפתה של הרוח הרעה הזו, מהנהנת בדמעות ושואלת שאלות קצרות של חוסר אונים בקול מרוסק שהשתלט עליי. בסך הכל הוא צדק, אבל כל מה שבעצם עשיתי היה לשבת מולו ולבכות, כמעט בלי יכולת לדבר.
הדיכאון החל להרים את ראשו המענה, והיקיצה מול יום נוסף שיצטרך להימשך מתוך הסבל הייתה בלתי נסבלת, אבל הפסיכיאטר שלי עדיין החזיק בדעה שכל הנדרש הוא לחזק את שריר כוח הרצון שלי. “כוח רצון, זה מה שצריך, תכריחי-את-עצמך”.
אבל אני משותקת, בייחוד בבקרים, מילמלתי.
“למה שלא תקומי וישר תשקי את העציצים בכל בוקר?”
העציצים שלי נובלים, מילמלתי כמו לעצמי.
ו”מה מפריע לך לקום ולשבת לצייר? הנה, זה מה שאני עושה”, הוסיף באסרטיביות, “בואי תראי את הסטודיו שלי”.
הוא באמת היה מוכשר בציור, הפסיכיאטר שלי.
הייתי חסרת דעה, ודעתי אכן לא הייתה נחוצה לחלוטין בשלב ההוא. כל שנדרש היה לציית לטיפול התרופתי: 20 מ”ג ציפרלקס, 10 מ”ג זיפרקסיה. והוא הציע לי כדור נוסף: אטנט (סוג של ריטלין-על) שאמור לסייע לי “ללכת-הביתה-ולשבת-לכתוב” .
וזו בדיוק היכולת שניטלה ממני, יחד עם יכולות אחרות, ככל שהדיכאון התקדם.
“יופי שאת בוכה, תיכף תבכי עוד”
גם עם הכדור לא יכולתי לכתוב מילה. ככל שהעצמיות שלי הופכת בשלב ההוא לתוהו ובוהו, כך גם העצמאות שלי חווה חוויות של חוסר יכולת ושל תפקוד שהולך ונגרע, על כל צעד ושעל. חוסר שמחה וחוסר עניין החלו להעיק, נחושים, ואיתם ירידה בתחושת הערך העצמי, שעמד מול אי יכולת לעשות בערך את כל מה שעשיתי קודם לכן.
בקושי רב אני ממשיכה לבא לדירת הגג של הפסיכיאטר, לשבת מולו ולבכות, לשלוח שוב ושוב את ידי לחבילת הטישיו המתנשאת הזו מעליי, שכאילו אומרת יופי-שאת-בוכה-אבל-תיכף-תבכי-עוד… באה כל שבוע, מטפסת לגג, משאירה את שטרות הכסף על שולחן הקפה וחוזרת הביתה להתמודד עם היעדר כוח הרצון להיאבק גם בתופעות הלוואי של התרופות (תופעות המלוות כל כדור פסיכיאטרי באשר הוא), וידיי, כמו מוחי, קושרות אותי לפקעת עשויה בחבלים בלתי נראים.
כשאמרתי לו , מפגש אחרי מפגש, שכוחי רק הולך ודל, הוא מעלה אפשרות אוהדת ואומר שיש עוד משהו שניתן לעשות. “לא להתייאש. אני שולח אותך לחבר שיכול לעזור”.
המטפל המגנטי
החבר-העמית הוא פרופ’ י. ל. שעובד במוסד פסיכיאטרי אך מתמחה בעיקר בטיפול חדשני ומסורתי כאחד שנקרא – TMS deep Transcranial Magnetic Stimulation. טיפול בדיכאון באמצעות גרייה מגנטית מוחית עמוקה.
כך מצאתי עצמי בעצם ימי הסגר של הקורונה עושה דרכי שלוש פעמים בשבוע למרפאתו של דוקטור י.ל. לטיפול שניתן בקליניקה פרטית, בבניין יוקרתי רב קומות בתל אביב. שם חיבר אותי הפרופסור, איש גבה קומה, רחב כתפיים וחייכן, לאלקטרודות שהונחו סביב המצח והרקות, ונמשכו מתוך מכשיר קטן בגודל קופסת נעליים המשדר פולסים למוח. בעוד האלקטרודות מולבשות על הראש, הוא לוחץ על מתגים וכפתורים והן מופעלות עצמאית. כל טיפול לוקח 20 דק’, במהלכן אני נשארת לבדי בחדר ישובה על כיסא ומותר לי לקרוא או לעשות ככל העולה על רוחי, כדבריו, רק לא לזוז. בכל פעם מחדש היה הפרופ’ חוזר ואומר: “אל תדאגי, יש לנו המון ניסיון… לאט לאט… הכל בסדר… נוח לך? סבלנות… לאט לאט… אני פה… ועוזב את החדר… חשוב לציין כי הטיפול אינו כואב כלל ועלותו היא בין 800 ל-1,000 ש”ח למפגש.
אבל זה מה שהתברר: גם אחרי 12 טיפולים המוח שלי נשאר אדיש לגרייה המגנטית. בסיומם לא רק שלא ניכר היה שיפור מהותי, אלא נוספו לי קשיים של חוסר תיאבון ובעיות שינה.
כמה ימים אחרי הטיפול האחרון הצלחתי לצאת מהבית לפגוש את א’, חברי הטוב, בבית קפה בפלורנטין. עוד לפני שהגיע הקפה הוא אומר לי: “מותק, את נראית יותר רוח רפאים מאישה חיה וקיימת”. הסכמתי איתו.
אז אני מתקשר אליו עכשיו, א’ אמר.
תתקשר, אני עונה לו בקול חלוש שהידהד את עוצמתו של התקף החרדה שהייתי נתונה בו.
הפסיכיאטר מדירת הגג קיבל דיווח על מצבי. בקולו דווקא ניכרה דאגה. הוא המליץ לתת לי במיידי 2 מ”ג קלונקס או 5 מ”ג זיפרקסיה, ואם החרדה שהחלה לחלחל מתוך הדיכאון לא תירגע, שאפנה למיון. שוב פעם המיון הזה. לא נאמר על ידו דבר שהיה בעל ערך מול ההרס שהתחיל להשתולל במוחי.
לתת או לא לתת אמון
לא ידעתי אז כי אני רק בתחילתו של מסלול עיקש ורצוף תלות בפסיכיאטרים ובמטפלים ובשיטות טיפוליות עליהן אכתוב בהמשך. כמו כן, לא הייתי מודעת לדילמה הפנימית שלי האם לתת אמון ללא ערעור בסמכות הפסיכיאטרית ולהתמסר לה, או להבין כי יכולתם מוגבלת ולא להשליך את כל יהבי עליהם.
את הפסיכיאטר מדירת הגג החליפו אחרים שעוד יבואו ובמומחיותם המקצועית ישתדלו לעזור, אך בינתיים אני נסחפת יותר ויותר אל הקרקעית.
לטור הבא:
לטור הקודם:
