קוראים לי עמליה ואני בדיכאון. לא בהכרח מסיבה שניתן לשים עליה את האצבע. קוראים לי עמליה ולמרות כל הטיפולים שאדבר עליהם בהמשך, הדיכאון שלא מניח לי כבר יותר משנה הפך לדיכאון עמיד.
מה זה דיכאון עמיד? זה לקום בבוקר לעולם שצבע את קיומי בצבע של עלטה שמשתלטת על המוח. דיכאון זה כאשר המוח שלי הופך להיות מכשיר רישום של דרגות שונות של הסבל שלי. דיכאון עמיד זה לקום בבוקר ובמקום לומר “מודה אני”, להיפלט לתוך אימה כמו איזה ערפל מרעיל. פסולת גרעינית שמתפזרת לי באיברי הגוף ובין העצמות.
דיכאון הוא מצוקה מתמדת, חמקנית ונטולת סימנים חיצוניים, והיא מלווה באי יכולת בסיסית של אנשים בריאים לדמיין לעצמם את מהותו של העינוי שהוא זר כל כך לחומרים מהם עשוי היום יום הפשוט, הזורם, המובן מאליו.
אני טובעת. כל יום מחדש אני טובעת. כל שעה מחדש נחנקת ומבקשת אוויר עד הנשימה הבאה. כל דקה שואלת את עצמי מאין יבוא הכוח לעבור את הרגע הבא. אי נחת שלא מרפה, ברמה של חומצה, שאליו מתווסף חוסר ישע עצום, חוסר אונים, ואפס תפקוד. כן, גם המילה הזו, “תפקוד”, הסתננה לשדה הוורבלי שלי, בדגש על חסרונו. חוסר תפקוד מוחלט.
חשתי כמו פצוע קשה שממשיך לצעוד בשדה הקרב של החיים, כשלעיתים כתוצאה מן הסבל מבקש את נפשו למות. דיכאון הוא תפילה לכמה רגעי הקלה, ואם לא הקלה, אז בקשת כוח לשאת אותו ולהישאר בחיים. ובתוך כל זה לדיכאון אין דם. אי אפשר לראות אותו. ככל שהחברה רוצה שארגיש טוב, ככה היא גם מעודדת אותי להסתיר את הדיכאון כאילו הוא בכלל לא קיים.
ובנוסף למה שהצלחתי כאן לנסח ממרתפי נפשי, הדיכאון הוא עוד המון מילים שמנסות לגעת. ואני רק מנסה למצוא כמה מהן ולהעלותן על הכתב – מולכם.
התחיל עם קפה של בוקר
בתוך החקירה הזאת אני עומדת לחדור אל צנעת הפרט שלי. אני עומדת לעסוק בשחזור התהליכים ומנסה בעצמי להתחבר לנקודה על רצף הזמן. נקודת זמן אמיתית או פיקטיבית. בסוף הטור תבינו מדוע אין זה משנה.
אז הימים ימי הקורונה, ואני מתעוררת לבוקר שגרתי ולקפה של הבוקר. וכמו בכל בוקר, ישובה על הספה עם הספל שלי שעליו ציור הלמור. אני מקרבת אותו לפי, לשתות. שפתיי נוגעות בספל אבל משהו עוצר את הלגימה. אין מגע עם הנוזל החמים. אני מניחה את הספל ומנסה שנית, בלי לתת את הדעת יותר מדי למה שקורה, ושוב… מעצור. שפתיי נוגעות בספל אבל הלגימה לא באה.
בפעם השלישית או הרביעית הרגשתי פתאום שיש ריח. שיש לקפה ריח אבל לא ריח של קפה. ריח אחר של משהו אחר, לא ברור. קירבתי והרחקתי וקירבתי את הספל, חיבקתי אותו בידיים שלובות וניסיתי לכל הרוחות ללגום, כי מה קורה כאן, זה הקפה של הבוקר. אבל במקום לשתות תקפה אותי בחילה קלה, כמו היה תוכנו של הספל מורעל. לימים ידעתי: דיכאון בא עם בחילות.
למחרת התחולל שוב הריקוד הזה. שום דבר חריג לא היה בקפה או בספל או בחלב או בטמפרטורת החדר. הדבר החריג היה ב א י ה ר צ ו ן שלי לשתות את הקפה. אי רצון שחדר אליי ובא לשכון בתוכי כמו גנב בלילה. לא דמיינתי שעכשיו האי רצון הזה ייעשה שותף שלי לימים שיבואו. לא ידעתי שיש לו סוכנים ומתווכים שמסתערים עכשיו על חלקה אחרי חלקה במוח שלי. לא ידעתי עוד שהאי רצון הזה מיתרגם להגדרה של אי יכולת. לימים ידעתי: הבגד של הדיכאון הוא אי היכולת, הביטנה שלו היא אי רצון.
לאט חדרה ההכרה כי אני מנהלת מאבק עם מוחי, כי חלה שם איזו הפרעה שהיא מעבר לתשישות ולמועקה המוכרת שאיתה חייתי חיים שלמים. שמדובר בהפרעה חמקנית שרמזה לי כי דבר מה נורא, אסוני, עומד להתרחש, בעוד שבחיים המציאותיים לא היה שום רמז לכך. הייתי פעילה, ערנית למדי, קשובה לשינויים העולמיים שגרמה המגיפה, שלא פסחו גם עליי, ובדמיוני לא שיערתי שאני יוצאת למאבק על חיי. טעם הקפה, אגב, לא חזר להיות כשהיה.
ראית את הביקורת?
ואולי הדיכאון התחיל ביום שישי אחד כשאבינועם חברי התקשר בטלפון ולפני שאמרתי הלו שאג: ראית??
מה ראיתי?
את הביקורת!
איזו ביקורת?
על הספר שלך.
אה, אמר הקול שלי, אה.
את נורמלית? לא קראת?
לא פתחתי עיתון.
אבל יש לך.
יש לי, מולי.
אז תקראי מטומטמת, איזו ביקורת מפרגנת קיבלת.
יופי, תודה.
באוויר עוד נשמע איזה מלמול שמעבר לקו, ואני מנתקת.
לפנות ערב נזכרתי. פתחתי את המוסף ועלעלתי. עיניי נחו על צילום עטיפת הספר האחרון שכתבתי. לא התעכבתי לראות מי כתב ובקושי, כן בקושי, לקרוא מה כתב. עיניי ריפרפו על תחילתן של שורות, ובמבט עמום וחוסר ריכוז מוחלט הבנתי שכנראה הספר עבר את המבחן. יופי.
והנה מתרחש המפגש הראשון עם תופעת האנ-הדוניה, שפירושה חוסר יכולת להרגיש הנאה מדברים שבדך כלל גורמים שמחה, הנאה וסיפוק (ההיפך מאנ-הדוניה הוא ההדוניזם שכולנו מכירים). ואכן, לא הרגשתי שמחה אוהדת. למקרא הביקורת לא הרגשתי הקלה, לא הרגשתי בת מזל, לא הרגשתי גאה, לא נתתי דעתי לכך שהכותב הוא דוקטור ומרצה לספרות. כלום. כתוב? שיהיה כתוב.
לימים ידעתי שהאנ-הדוניה תתפוס את מקומה בתוך דיכאון כהפרעה נלווית מכאיבה, שנשארת כמעט מעבר ליכולת התפיסה אצל אלה שלא נתנסו בה בצורתה הקיצונית, כפי שהתרחשה אצלי.
אני צריכה רופא, בדחיפות
ואולי הדיכאון התחיל ביום שישי אחר, כשהתעוררתי ליום נטול תוכניות מיוחדות לסוף השבוע. הרגשתי חולשה בכל הגוף כאילו איבריי נמלאים שקי חול שמושכים אותי מטה. התחושה הרעה גברה מרגע לרגע. רגליי מתקפלות ואני כמעט צונחת לרצפה בין האמבטיה לחדר השינה. העוזרת שלי נבהלה נורא ואמרה שאולי נקרא לרופא. אמרתי כן, אני צריכה רופא. אני צריכה בדחיפות רופא, מישהו… שיבוא הביתה כי הדם קופא בעורקיי, הכרתי מתערפלת, ואני המומה ומבוהלת.
במקום רופא הגיע צוות של פראמדיקים בחולצות לבנות ועם מלא מלא מכשירים. בדיוק באותו זמן הגיע לבקרני חברי הטוב יודה אטלס, והנה הוא יושב על הכורסה מולי ומתבונן באלקטרודות האק”ג ששמו לי על הלב ושותף להחלטה הקולקטיבית של יושבי החדר לקחת אותי לבית החולים.
“ניסע לאיכילוב”, הם אמרו וקיפלו את הציוד.
אבל מה יש לי, אמרתי בקול חלוש. בתוך תוכי רציתי בית חולים, למרות שהתעקשתי רגעים ארוכים.
עד שהרפיתי.
וכך העמיסו אותי. על אלונקה. ובמבט מצומצם ששלחתי הבנתי שכל השכנים רואים אותי חגורה לאלונקה כשפניי לשמיים. בעלי החנויות למטה עמדו והציצו. יודה אטלס התיישב בקבינה ואמר אני אסע איתך טרמפ עד איכילוב, ומשם אלך הביתה.
עדיין לא נכנסתי אל ממלכת הצללים ועדיין החרדה והפחד הולבשו בתחושות של כאבים גופניים, של לחצים בחזה, של מצוקה כוללת.
מחשבות אובדניות? אני חושבת שכן
מיד הריצו בדיקות. הבדיקות, כולן ללא יוצא מהכלל, יצאו תקינות, וכעבור זמן ניגש אליי רופא המיון, הסיט את הווילון ושאל אם אני בדיכאון.
אמרתי שאני חושבת שכן.
מחשבות אובדניות?
אמרתי שאני חושבת שכן. אפילו בטרם נתתי לעצמי דין וחשבון.
ואז אמר הרופא התורן: אני ממליץ על אשפוז באברבנאל. תיכף מכין לך מכתב.
לימים ידעתי כי המילה אובדנות על הטיותיה מעוררת תנועה או פעולה או תזוזה מיידית אצל הפסיכיאטרים וצוות הטיפול, המגיבים למילה כמו הייתה התרעת טילים על תל אביב. אבל זו כבר מסקנה שאליה התוודעתי בשלבים מאוחרים הרבה יותר.
הטור הזה נועד להשיב על השאלה מתי ואיך הכל התחיל. אז התשובה לכך היא שאולי הדיכאון לא התחיל באף אחת מהסיטואציות המתוארות מעלה, ובאותה מידה אולי תחילתו היא בכולן יחד. גם אם לא ברור מתי התחיל, ברור היה מעל לכל ספק שהוא פה כדי להישאר.
לטור הבא:
