חודש אוקטובר 2021, סוף חגי תשרי שרק העצימו את כאבי הנפש שלי. אני חשה יותר ויותר תחושה של אובדן, כולל תחושת אובדן הערך העצמי – תסמין ידוע בדיכאון. חדלתי בהדרגה לסמוך על עצמי, ומכאן קצרה הדרך לתלות גדלה והולכת במי שהייתה המטפלת של אמא ז”ל ונשארת אצלי בגלל הקורונה.
האם עכשיו, כשיש לי “מטפלת”, אני הופכת סיעודית? מה קורה איתי?
כן, לאימה הפוקדת אותי בהתקפי החרדה שבאים עכשיו יש מימד אינפנטילי. פחד נטישה של ילדה קטנה, פחד להישאר לבד, אפילו לזמן קצר. הבית סוגר עליי, אך הצורך לצאת ממנו ולו למרחקים קצרים גורם לי תבהלה.
הבקרים שלי הפכו רעים במיוחד. הם קראו לי לשוב ולהיכנס למיטה מיד אחרי שנטשתי אותה לטובת הניסיון לשתות קפה ולהתקלח. נזקקתי נואשות לסיבה שתוציא אותי החוצה, להפסיק ולו לכמה שעות לתעות אחרי סיבה להתמודד עם היום החדש, ולנצח את קהות החושים שהגיעה כמעט לדרגת שיתוק. אם יש רגע של הקלה או שבריר שנייה כזה, אני יודעת שהוא זמני בלבד וחוסר התקווה חוזר ברגע.
אני/ חיה/ תחת/ צילה/ של הידיעה/ ששום תרופה לא תבוא/ ושום נס לא יקרה/ לא מחר/ לא בעוד שבוע/ לא בעוד שנה/
בדרך לאשפוזיום
“את צריכה להיות בחברת אנשים כמוך, זה ייטיב איתך”, אמרה לי ד”ר ל’ שאיתה אני נפגשת בזום בימי הסגר. היא מציעה לנסות לשלב אותי במסגרת טיפולית של אשפוז-יום (להלן: אשפוזיום). “זה יכול לעשות לך טוב… ובעיקר להוציא אותך מהבית… לפחות לחצי יום”.
אני לא זוכרת אם התלבטתי או נעניתי מיד. בכל מקרה, נכנסתי לרשימת המתנה לאשפוזיום במרפאה בעלת מוניטין בעולם בריאות הנפש: המרפאה ע”ש בריל ברמת חן.
המסגרת הזו של אשפוזיום ברמת חן מציעה סל משולב: תמיכה טיפולית רפואית, לצד מפגשים אישיים וקבוצתיים, חמש פעמים בשבוע, משמונה בבוקר ועד שעות הצהריים. המקום מלא מטפלים: פסיכיאטרים, פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים, פסיכוגריאטרים, עובדות סוציאליות, מרפאות בעיסוק, מומחים להפרעות קשב וריכוז ועוד בעלי תפקידים שכיסו באמת כל תחום הקשור לבריאות הנפש.
המרפאה ברמת חן קנתה לעצמה במהלך השנים שם בזכות שני פסיכיאטרים שהקימו אותה: פרופ’ יהודה פריד וד”ר פרנץ בריל. פריד הקים את המרפאה ברוח חזונו של בריל שנפרש בספרו “הפסיכותרפיה ההומניסטית”. חזון שביקש לשנות את האופן שבו המערכת מתייחסת למטופליה – לא “חולים” אלא אנשים הזקוקים לתמיכה בהתמודדות הנפש עם פגעי החיים. גם מבחינה חברתית-קהילתית, רמת חן הייתה נחשונית, מעין שמורת טבע של רפואת בריאות הנפש הציבורית שמעניקה את כל סוגי הטיפולים הללו ללא תשלום (השהות ברמת חן מסובסדת על ידי משרד הבריאות).
באותם ימים חדלתי לנהוג ונפרדתי ממכוניתי אחרי חמישה עשורים של חופש תנועה שהיה כה יקר לי, ועכשיו הושבת בעקבות החרדה הבוגדנית. וכך עשיתי את דרכי מדי בוקר במונית אל רחוב הצבי האפרורי בלב רמת חן. שם שכן המרכז לבריאות הנפש בבניין בן שלוש קומות בו מאוכלסים חדרי המרפאה, אולם התכנסות מואר וחדרי מטפלים ורופאים, חדרי ריפוי בעיסוק וחדר אחות.
ספק רב אם מי מחברי הקבוצה שהיו איתי באשפוזיום אכן היו מודעים למשנתו של פריד ולחזונו של בריל, אך כמקום המתבסס על חזון הומני הייתה לי תחושת דיסוננס. מצד אחד, המטפלים מסורים ומוכשרים מאוד, ומאידך הם מתנהלים באופן נוקשה למדי שעוד ידובר בו.
הסתיו מגיע. הוא יתחלף בחורף ואני מתייצבת באדיקות באשפוזיום, מצליחה לקום מספיק מוקדם כדי להתייצב למפגש הבוקר. הופקדתי בידיהן האמונות של פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית צעירות, כשהראשונה אחראית על הטיפול התרופתי והשנייה לשיחות פנים אל פנים. עם שתיהן נפגשתי בתדירות גבוהה. פעם-פעמיים בשבוע לפחות.
אומרים לי שאיבוד התקווה/ היא תחושה לא מציאותית/ ושהעתיד נראה שחור כי כך צובע אותו הדיכאון/
מעבדה רכה ונוקשה
יותר מכל חזון זו הייתה מעבדה אנושית שאנחנו המטופלים היינו החומרים שלה. קבוצה שבה גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, משכילים ונעדרי השכלה, בגילאים שונים – החל מנערות הנאבקות בהפרעות אכילה וכלה בגברים באמצע חייהם הנאבקים בפוסט טראומות.
יומיים בשבוע התכנסנו בחדר הגדול ל”קומיוניטי”, שכלל את כל המטפלים והמטופלים. בחדר הזה גם אכלנו ארוחת בוקר עם הצוות, חולקים יחד את גביעי הקוטג’ והביצים הקשות, בלי מחיצות, באווירה חופשית ומשוחררת אבל נשענת גם על משנה סדורה מאוד. גם מנהלת האשפוזיום, צעירה אף היא, השרתה בנוכחותה ובדלתה הפתוחה תחושה של קשר בלתי אמצעי עם המטופלים.
הצד הנוקשה של המקום התגלה כשהתברר לי כי אין דרך ליצור קשר עם הרופאה או הפסיכולוגית שלך אלא בימים ובשעות שהמרפאה פועלת. ברגע שעזבת את מסדרונות המחלקה, לא ניתן היה ליצור קשר עם המרפאה. אם את חשה ממש רע, את מוזמנת לפנות למיון בקומה השנייה. כן, גם כאן היה חדר מיון שמן הסתם היה שולח את הפונים לבית חולים פסיכיאטרי…
חבורה של מטופלים התגבשה לה סביב פינת העישון מתחת לסככה קטנה בחצר הבניין. העברתי את ההפסקות עם המעשנים, ציבור קטן בתוך ציבור גדול, שהתלכד לקשר קרוב יותר עם אנשים שהיו כולם במצבי, מי ותיק יותר ומי פחות, מה שיצר מן ערבות הדדית והשרה תחושה של שייכות ושותפות גורל. אפילו אימצנו לנו חתולה ג’ינג’ית שהייתה ממתינה להפסקות העישון בסככה…
זר לא יבין/ זר, גם כשהוא הכי קרוב/ ימשיך ויגיד לי:/ “תרימי את הראש”/ “תיקחי את עצמך בידיים/ תחשבי חיובי/ תסתכלי על חצי הכוס המלאה”/
הגירוש מגן עדן
ד”ר ד’, שהוצמדה אליי, הייתה רופאה אכפתית ואמפתית. נראית כמו נערה, דקיקת גו, מדברת בקול חרישי, נטולת שיפוטיות ועם המון סבלנות וסובלנות. כמו רוב המטפלים, הייתה עדיין בהתמחות. רמת חן בורכה בנשות מקצוע נחושות, רובן בתחילת דרכן. אין לי ספק שגם שאפתניות שמזלן שפר עליהן להוסיף לקורות החיים שלהן את ההשתייכות למוסד המוערך הזה.
על אף ארוחות הבוקר המשותפות, הקפיד הצוות הטיפולי לשמור על דיסטאנס ולהציב גבולות בינן לבין המטופלים. אני הייתי זו שביקשה לפרוץ את הגבולות המקצועיים. התעניינתי למי מהן יש ילדים, ולאמהות שבהן הבאתי את “פיצה תות” ו”גומות ופסים”, ספרי הילדים שכתבתי. למען האמת, גם כדי שייטיבו להכיר בי צד שלא נכלל בשיתוף הקבוצתי. מודה.
וכך, עברנו ממפגש למפגש, ביחד ולחוד, ואני, שיפוטית שכמותי, הסתובבתי בהרגשה שהמפגשים הפרטניים תמיד היו קצרים מדי (חצי שעה על השעון זה ממש מעט). ועם זאת, ייאמר בכנות, ברמת חן נתנו לי אפשרות “לאוורר” את תחושת הכאב ולפיתת הדיכאון שהמשיך בעקשנות לנעוץ בי את ציפורניו. שם עברו עליי ימים בהם חשתי עטופה בצעיף טיפולי, ובדיעבד נראית לי תקופת רמת חן כתקופה שבה חשתי הכי מוגנת.
אבל – וכאן האליה וקוץ בה – זו הייתה קפסולה של זמן, וכל זה עתיד להימשך על פי הפרוטוקול שלושה חודשים, שבסופם יבוא “הגירוש מגן עדן”, כפי שהגדיר זאת חברי הטוב דרור, שותפי לסככת העישון, שפקד את רמת חן זה הסיבוב השלישי… המקום התנהל בתפוסה קבועה של מטופלים, ובהגיע מטופל חדש – מטופל ותיק היה צריך לפנות את מקומו. ותמיד יהיו מטופלים שימתינו למקום שיתפנה ברמת חן.
שובה של בת ה-5
הסתיו התחלף לגמרי בחורף. במשך שלושה חודשים פלוס הארכה קצרה פירנסתי את נהגי גט טקסי על בסיס יומי (להוציא שבתות וחגים), כשגם אני וגם המטפלים שותפים לתקווה שמשהו בדיכאון שלי ישתנה לטובה. היינו שותפים לדרך, בזאת אין ספק. עובדת היותן של המטפלות צעירות, רובן מתמחות, הצטברה אצלי לידי תחושה שלא היה בכוחי לעשות שימוש מעשי ב”הצעותיהן”. ההצעות שלהן היו מאוד הוגנות, אבל אני, המבוגרת-אמנם-בשנים-אבל-מתנהלת-כמו-ילדה-בת חמש (זוכרים את הדיאגנוזה של הפסיכיאטר מדירת הגג?) מנסה בתת מודע להכתיב את הטיפול, יחד עם ציפייה שבסופו יתגלה גם שיפור.
הצוות הצעיר של רמת חן נראה לי כ”מחויב להצלחה”, לפעמים תוך כדי דילוג מעל משוכות בלתי נראות מעל פני השטח, ועם זאת מלא בנכונות (תמיד, אגב, החמיאו לי על לבושי ואף נתנו בו “סימנים” המשקפים כאילו את מצב רוחי. “אני רואה שהיום את באדום – כבר טוב”…). אבל לעיתים הייתי מגיעה איתן, יחד עם נפשי המתפוררת, לסוג של עימות נסתר, תת-קרקעי. הייתה בי תקווה, אבל תקוותי הייתה תמימה. חיפשתי הבטחה מסתורית שמציעה: חיים. החיים שהיו לי…
וזו, לצערי, לא התגשמה…
אבל הקשר שלי עם רמת חן לא הסתיים לחלוטין. ביוזמת רופאי המרפאה הכללית פתחנו בסיבוב חדש של מלחמה במצב הרוח של כובד העופרת הרעילה הזו . ועל כך בפרק הבא.
לטורים הקודמים:
הטור השלישי: “הבית המאזן” ובחור אחד עם פני ילד שלא אשכח
הטור השני: הפסיכיאטר מדירת הגג והמטפל הממגנט
הטור הראשון: ואז הרופא אמר: אני ממליץ על אשפוז באברבאנל
