נושאים קשורים

למרות המחאה: תרופה לילדי דושן לא נכנסה לסל

אמש נודע למאות הורים לילדים עם תסמונת דושן-בקר כי ועדת התרופות לא הכניסה את הטיפול מציל החיים לסל: "זה פשוט גזר דין מוות לילדים שלנו"

אלו המועמדים שמבטיחים: נקדם אנשים עם מוגבלות

לקראת הבחירות המוניציפליות, "שווים" ריכז רשימה של כל הרצים למועצות העיר בערי הארץ שחרטו על דגלם לדאוג ולטפח את אוכלוסיית האנשים עם צרכים מיוחדים

אין מענה לאביגיל: מוקד משרד החינוך לא נגיש לתלמידים חירשים

בהיעדר אפשרות לשלוח ווטסאפ, אביגיל, תלמידה חירשת בכיתה ג', פנתה למוקד התמיכה במייל – אבל תשובה לא הגיעה. משרד החינוך: "נכניס בקרוב צ'אט"

מחקר: גם בתקופה הקדומה שילבו אנשים עם מוגבלות

ממצאים מיוחדים ליד העיר נבארו בספרד: קברים מלפני 2,600 שנה חשפו את עצמותיהם של ארבעה תינוקות, מתוכם שלושה עם תסמונת דאון ואחד עם תסמונת נדירה אחרת
הסתדרות 480-100

ביטוח לאומי מחזיר 45 מיליון שקל לקשישים סיעודיים

לאחר בדיקה מקיפה נמצא כי 47,025 קשישים מקבלי קצבת סיעוד לא השתמשו בשירותים הקבועים שלהם ולא פנו לקבלת הקצבה, ולכן קיבלו החזר
ראשיכללילא מבינה לאן נעלמה האישה שהייתי

הדיכאון שלי ואני

מדור חדש מאת עמליה ארגמן ברנע

לא מבינה לאן נעלמה האישה שהייתי

זו אני שמחייכת על ספינה בקריביים? זו אני שכתבה בשקיקה ספר עד אור הבוקר? זו אני שרקדה מאושר במסיבת חנוכה בגן של הילד? "הדיכאון שלי ואני", פרק 6

ואיכשהו אני ממשיכה לכתוב. מצליחה לרדת למטה ולהושיב את עצמי בקפה שמתחת לביתי. בימים האלה אני לא אוהבת את הבית שלי. הוא זר לי ורק הדיכאון לכוד בתוך קירותיו ומשרה עליי תחושה קודרת של טרום עלטה.

מתיישבת, פותחת את המחשב. אלוהים… כמה שאין לי כוח לכלום… קשה לי להקליד… אני תשושה… אני מבקשת לעצמי רגע של הקלה שיעניק לי את הריכוז  המתבקש ולו כדי לנסח מספר שורות… תתגברי, תכתבי, אני אומרת לעצמי ויוצאת לעשן בחוץ עוד סיגריה שאולי תתניע את הכתיבה.

במהלך תקופת פרסום הטור הזה הבנתי כי הכתיבה על  הדיכאון מכאיבה, עצובה ובודדה ובאורח פלא גם לא תמיד מהווה, כמצופה, פורקן. לכתוב את הדיכאון זאת אומרת להיות עסוקה רק בעצמי ובצר-עולמי, במחשבות המתדפקות על מוחי המתרוצצות ללא הפסק וכולאות אותי במעגל סגור שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. וכך מתכנס המוח שלי לתוך מצור.

יחד עם זאת, אני ממשיכה לנסות לייצר מילים מתוך אמונה שלמילים יש כוח והן מסוגלות להכריע לפרקים את מה שאני פוחדת ממנו כל כך: הפחד מהפחד. אני משכנעת את עצמי בכוח, אולי הכתיבה שווה את המאמץ ולו כדי להוסיף נדבך נגד חומת ההסתרה  המקיפה את נושאי הדיכאון והחרדה. לשכנע את עצמי שיש בכוחן לעורר הזדהות ואהדה כלפי המתמודדים בדמון הזה, ובאופן עקיף “לייצג”, מתוך ענווה גדולה, את  אחיי ואחיותיי המתמודדים.

עמליה ארגמן ברנע, 2017. באדיבות המצולמת

ההנאה מהנה פחות, הכאב מכאיב יותר

“מתברר לנו שההנאה מהנה הרבה פחות והכאב מכאיב הרבה יותר ממה שציפינו” – כותב הפילוסוף ארתור שופנהאואר. הטור הזה ישאל את עצמו איך זה קורה ולמה, ומה מולידה ה”נטייה” הזו כשהיא מיושמת על ימים תקופי דיכאון, מותקפי נחשולי חרדה.

לדיכאון שלי דרך מסתורית להתמודד עם זיכרונות.    זיכרונות וגעגועים שאולי בכלל לא מיטיבים איתי אלא ההיפך. הזיכרונות הטובים האלה הם געגועים קשים מנשוא להיעדר באשר הוא מתקיים. הם  קודם כל  תזכורת כאובה לכל הדברים שהזמן החולף לוקח  אותם איתו. צודק שופנהאואר. ההיזכרות וההתרפקות עליהם מניעות בעוצמה בתוכי את הידיעה שמה שהיה לא יהיה עוד לעולם. הגעגועים נצבעים עכשיו בצבעים אפלים (ואני לא מתכוונת לגעגועים התוקפים את כולנו כאשר באביב נישאים עם רוח הערב הקלילה תחושות וזיכרונות שפורטים על מיתרי הלב, לא). הזיכרון הנישא על כנפי הדיכאון שלי עוסק בסופיותם של דברים. הרי כטבעו של עולם גם דברים טובים כמו ימי הולדת או חופשות קסומות סופם להיגמר – אבל לא אצלי.

כשאני זוכרת – יותר מדי עצב נופל עליי. עצב שונה. עצב שכורת ברית עם הדיכאון  ומתחבר ולו לרגע קל לייסוריו. עצב של בדידות. ובעודי  עצובה ונזכרת, מתבצעת סלקציה מוזרה. הזמנים הקשים משתכחים, באורח פלא. תוגות הילדות והנעורים משתכחות, קשיי גיל ההתבגרות נשכחים, הנישואים, כמו גם קשיי הגירושים, נשכחים, וכן, אפילו האובדן הקשה מכולם  אותו חוויתי הופך לרקמה המכסה את בורות הכאב, ואז…

חץ ללב באדיבות פייסבוק

אז באים ועולים הזיכרונות של הדברים הטובים שקרו. זיכרון ימים שבהם הייתי במיטבי, מלאת אנרגיית חיים,  מלאת יכולת. כשהפייסבוק מעלה “זרקור על” ומושך מן העבר תמונות היום-לפני שנתיים-ושלוש-וארבע שנים, כל תמונה מפעם יורה לי חץ ללב… אני מגוללת בדחילו ורחימו… “המיטב” הזה שהוא דולה מימים עברו  גורם לי לבכות, בלי דמעות. בסך הכל אלגוריתם טיפש! אבל כזה שמאלץ אותי להתמודד עם מי שהייתי ואיך היו חיי לפני פרוץ היבלית הנפשית שלי.

כוחם המטלטל של האירועים הטובים מחממי הלב והמאושרים הוא עכשיו הרסני, מרוחק כמו שוכן מאחורי חומות אש. לעולם לא אהיה שם יותר, אני חושבת, ומה ומי שהייתי אני – לא אהיה עוד לעולם. איפה האישה המחייכת על סיפון ספינה בקריביים? איפה זו שכתבה בשקיקה את מה שיהפוך לספר בלילות עד אור הבוקר? זו שבמסיבת חנוכה בגן של הילד רוקדת מאושרת? זו שבראשיתה של הסבתאות נושאת את הנכדה הראשונה במנשא שעל גופה? זו ששרועה על חולות האי חבוקה עם האיש שאהבה, או זו שסתם נוהגת על הכביש המהיר כשהרדיו פתוח במכונית מלאת הדפיקות שלה?

איפה האישה הזו שהייתה? שהייתי?

ארתור שופנהאואר. צילום מוויקיפדיה

כשהזיכרונות הטובים הופכים הכי מכאיבים

הזיכרונות הרעים הצבורים איתי חסומים במקום מבטחים בתוך נפשי, בעוד שהזיכרונות הטובים עושים לי רק רע. רק זמן קצר לפני פרוץ הדיכאון קרו לי דברים “חיוביים”, כאלה שנדמה לי כי התמודדתי איתם. התמודדתי עם פרידה ופינוי בית הוריי, על כל המשתמע מכך, הוצאתי לאור את הרומן האחרון שלי שקיבל ביקורות טובות, העתקתי את מגוריי קרוב יותר לנכדיי וילדיי, והם נעשו קרובים כל כך… חשבתי לעצמי כי כל “ההישגים” האלה משמרים את בריאות הנפש שלי עמידה בפני כל התקפה, עד שבא הדיכאון כמו גנב בלילה…  

איך דווקא אז, בשם אלוהים???  

אולי הלב שלי יחד עם ביטחוני העצמי הוליכו אותי שולל?

ואני חושבת לעצמי: הרי תמיד הייתה לך נטייה לנוסטלגיה מעיקה, למלנכוליות ולתחושות בהלה ופיזור. ועכשיו, האם לא הייתה בנטיות האלו משום קריאת אזהרה לדיכאון שיבוא? צורה מתונה של המחלה? אלוהים יודע. אולי כן ואולי לא. בכל מקרה, היא נשאה בכנפיה גם דחף יצירה, דחף שהוציא תחת ידיי עשרה ויותר ספרים. 

והיום? היום פרץ היצירה נלכד גם הוא בטופרי הדיכאון ההרסני. היום גם הזיכרונות כופים עליי רק כאב רגשי. כאב רגשי שכופה עצמו עליי וגוזר עליי להמשיך לא להצליח להביס אותו. והשאלה נותרת בעינה, למה בניגוד לכל הציפיות, דווקא החוויות הטובות מכאיבות  היום הרבה יותר ומתחברות לעצב קיומי? למה החוויות החיוביות וזיכרון רגעי האושר קשים לי יותר, יותר מהזיכרונות הקשים שנושאים בחובם אובדנים, מלחמות ופרידות? למה זה קורה, שופנהאואר?

הטורים הקודמים

הטור החמישי: סם או תרופת פלא? מה קרה כשניסיתי קטאמין

הטור הרביעי: דיכאון: זר לא יבין, גם אם הוא האדם הכי קרוב

הטור השלישי: “הבית המאזן” ובחור אחד עם פני ילד שלא אשכח

הטור השני: הפסיכיאטר מדירת הגג והמטפל הממגנט

הטור הראשון: ואז הרופא אמר: אני ממליץ על אשפוז באברבאנל

עמליה ארגמן ברנע היא עיתונאית וסופרת ישראלית. הייתה חברת מערכת “ידיעות אחרונות” במשך 30 שנה ופירסמה 13 ספרים.

כתבות אחרונות