נושאים קשורים

“אתה לא נראה אוטיסט”, אומרים לי. אני בולע את העלבון

נועם שרוני (15) כבר רגיל לסטיגמות ולתוויות, אבל עדיין מבקש מכם פשוט לראות אותו כמו שהוא באמת. טור אורח

עשרות ילדים חולים המרותקים לביתם לא מקבלים מענה חינוכי וטיפולי

על פי נתונים שפרסמה הכנסת, כ-190 תלמידי בית ספר עם מוגבלויות קשות נשארים מאחור. הסיבה: מחסור חמור בכוח אדם

החשד: בן 76 תקף מינית נער בן 15 עם מוגבלות

המשטרה: החשוד, תושב בית שמש, ביצע בנער מעשים מגונים בשני מקרים לפחות. הפרקליטות צפויה להגיש נגדו כתב אישום חמור

ביטוח לאומי: הקצבאות זינקו ב-50% בתוך ארבע שנים

המוסד מפרסם נתונים מדאיגים על עליות חדות בהיקף התשלומים לציבור. הסיבות העיקריות: מלחמת "חרבות ברזל", והקפיצה במספר האבחונים לאוטיזם
הסתדרות 480-100

חברה גרמנית סירבה לספק ציוד לנבחרת עיוורים ישראלים

החברה הודיעה כי החלטתה נועדה לקדם "פתרון שלום של הסכסוך". בוועד הפראלימפי הגיבו בזעזוע: "זוהי פגיעה קשה בטוהר הספורט, ותהליך מסוכן שעלול להידרדר"
ראשיאוטיזםאבחון וטיפול באוטיזםמטפלים אחד בשני: הסיפור המיוחד של חוות קרן אור

מטפלים אחד בשני: הסיפור המיוחד של חוות קרן אור

בשש השנים האחרונות משקמים יחד בעלי חיים ובני אדם בחווה בבית ברל. באוקטובר האחרון זכתה המקימה, קרן-אור סולומון, להיכלל בין 24 גיבורי השנה של קשת ומפעל הפיס: "הפרס הוא לא רק שלי"

קרן-אור סולומון עם חברים. צילום – באדיבות המצולמת
קרן-אור סולומון עם חברים. צילום – באדיבות המצולמת

“החווה שלנו היא חווה שיקומית הדדית”, מספרת קרן-אור סולומון בת ה-37, העומדת מאחורי אחד המיזמים הנוגעים ללב שיצא לנו לסקר ב”שווים”. “אנחנו משקמים את כל סוגי בעלי החיים שעברו התעללות. יש עמותות היום שמתעסקות רק עם חמורים, רק עם כלבים, רק עם חתולים. כל אחד יש לו את התחום שלו. אצלנו אנחנו מתעסקים בהכול: גם סוסים, גם חמורים, כלבים נכים, חתולים עיוורים. יש לנו פה חיות משק, חזירים, חיות בר, דורבנים”, היא מסבירה.

לחווה, הממוקמת במתחמי המכללה האקדמית בית ברל במרכז הארץ, יש צוות טיפולי נרחב מלבד סולומון, שלמדה חינוך ושיקום בעזרת בעלי חיים. הוא כולל גם פסיכולוגית, ארבעה מטפלים בעלי תואר ראשון בתחום החינוכי-טיפולי, אנשי חינוך ועוד.

“באמת יש הכול מהכול אצלנו. לצערי, המכנה המשותף של כולם זה באמת שכולם עברו התעללות או הזנחה”, מסבירה עוד סולומון. “מי שמשקמים אותם הם אוכלוסיות בטיפול בעצמן: הלומי קרב, חברינו על הרצף האוטיסטי, יש ילדים וילדות עם קשיים חברתיים וקשיים בהכלה ובהבנת סיטואציות, יש נפגעות תקיפה מינית, ניצולי שואה – יש הכול מהכול. כולם באים בעצם לטפל בבעלי החיים, ועל ידי זה שהם מטפלים בבעלי החיים הם למעשה מקבלים חוויית ריפוי בעצמם והם משתקמים”.

לא עוד טיפול בעזרת בעלי חיים

סוגים שונים של טיפול בעזרת בעלי חיים נעשים תוך ניצול שלהם. ברכיבה טיפולית, למשל, הרוכב הוא המטופל, ואילו הסוס נחשב בתור כלי לטיפול בו. מסיבה זו אני, שהתנסיתי בילדותי ברכיבה טיפולית על סוסים, לא הייתי חוזר על זה היום. שיטות טיפול כאלה מנוגדות גם לפילוסופיה של חוות קרן אור, בה הדייר והמבקר שניהם נחשבים מטפל ושניהם נחשבים גם מטופל. כפי שמסבירה סולומון.

“בדרך כלל בחווה טיפולית רוכבים על בעלי החיים. זה לא אומר שלא מטפלים בהם יפה, כן? יכול להיות שיטפלו בהם טוב ויש פיקוח וטרינרי ושומרים על הכול, אבל עדיין, לעלות על גב של יצור אחר, בעל חיים אחר, אפילו בוא נגיד בן אדם אחר שאין לו שום בעיות והכול אצלו מושלם, זה נשמע למישהו הגיוני? אנחנו חוטאים למטרה. הרי בסופו של דבר אנחנו רוצים ששני הצדדים ירוויחו מהסיטואציה, שלכולם יהיה טוב – וזה יכול לקרות רק אם יהיה כבוד הדדי. וזה באמת מחייב לא לעלות ולא לרכוב על אף אחד מהם”.

אז איך הכול התחיל?

עבור סולומון, הקמת החווה הייתה מהפך של ממש. “היה לי עסק, חברה שעשתה הפעלות, שיעורים וחוגים עם בעלי חיים. אחרי כמה שנים, אפילו שהעסק היה מאוד רווחי כלכלית, החלטתי שאני סוגרת אותו כי יש בו הרבה צער בעלי חיים. לנייד בעל חיים ממקום למקום זה פשוט התעללות ולא תמיד דואגים להם לכל התנאים. אני דאגתי, אבל היו לי גם עובדים, ואני לא יכולה לשמור כל הזמן על העובדים.

“החלטתי שמספיק, שאני לא מעבירה אותם ממקום למקום. אני פותחת מקום, ומי שרוצה לבקר אותם יכול לבוא, אבל רק בזמן הסיורים, לא כל הזמן. אנשים לא נכנסים לבית של בעלי החיים, הם עומדים ליד הגדר. מי מבעלי החיים שלא רוצה שיגעו בו פשוט הולך למקום אחר, המקום מספיק גדול. מי שכן רוצה ליטופים ניגש כבר לגדר ומקבל את הליטופים. וככה בעצם אנחנו לא מכריחים בעלי חיים לעשות כלום. אנחנו רוצים לראות אותם? אפשר, אבל בתנאי שזה בתנאים שלהם. אנחנו לא פינת ליטוף. אנחנו לא פינת חי. אסור להרים פה בעלי חיים, אסור לרדוף אחריהם, אסור שום דבר כזה. צריך לכבד, כי רק כשמכבדים אפשר לעשות ניסים”.

מקום רגיש ונגיש

בימים אלה מונחים בשטח החווה משטחי גומי על מנת להנגיש אותה למבקרים המתניידים בכיסאות גלגלים. “פרשנו מעין שטיחי גומי, מגומי ממוחזר שהעברנו ממחצבות באזור שדה תעופה”, היא מוסיפה. “אז היה לנו רווח כפול: גם מחזרנו ולא זרקנו גומי לפח, שזה מזהם את כדור הארץ בצורה שאי-אפשר לתאר, וגם אנחנו מנגישים את כל המקום לאנשים בכיסאות גלגלים. הרי זה לא הגיוני שיש לנו פה 15 כלבים נכים בכיסאות גלגלים, אבל אנשים בכיסאות גלגלים לא יכולים לבוא לבקר אותם. אז היה לנו מאוד מאוד חשוב לעשות את ההנגשה הזו כדי שכולם יוכלו לבוא לבקר”.

משטח גומי להנגשת החווה למבקרים המתניידים בכיסאות גלגלים. צילום – איתי שחם
משטח גומי להנגשת החווה למבקרים המתניידים בכיסאות גלגלים. צילום – איתי שחם

אם בכיסאות גלגלים עסקינן, סולומון מספרת שהרבה פעמים אנשים נרתעים למראה כלבים בכיסאות גלגלים. “הם עושים מבט כזה של רחמים, של ‘אוי, מסכן!’ בפעם האחרונה שעשיתי סיור ומישהו הגיב ככה הסברתי: ‘אני מבקשת שלא תקראו להם מסכנים, כי הם לא מסכנים. תסתכלו עליהם. הם שמחים, הם רצים, הם משחקים, טוב להם’. כשטוב להם, טוב לנו. אם קשה לאנשים האלה להסתכל על בעלי חיים עם מוגבלויות, בכיסא גלגלים או לא משנה מה, אז זה רק קושי שלהם. הם צריכים לעשות בדק בית”.

“אם למישהו אחר קשה להסתכל על זה, זה בעיה, כי אז קשה לו להסתכל על הכול, גם על כיסא גלגלים של בן אדם. אז מה אתה מלמד את הילדים שלך בעצם? שאם למישהו יש כיסא גלגלים אז לא להסתכל? מה זה השטות הזאת? אנשים בכיסאות גלגלים לא מסתכלים על אנשים אחרים עם מוגבלויות בצורה של רחמים. הם מסתכלים בחיוך כאילו זה עוד בן אדם. וזה באמת עוד בן אדם, זה לא כאילו. שווים בני שווים”.

חניית כיסאות הגלגלים של הכלבים הנכים. צילום – איתי שחם
חניית כיסאות הגלגלים של הכלבים הנכים. צילום – איתי שחם

מכנה משותף

סולומון מאמינה שהקשרים בין מבקרים לדיירים קרובים במיוחד כשהם מגיעים מרקע דומה. “אני חושבת על מוגבלות נפשית שהייתה למישהו שהתנדב כאן”, היא מספרת. “הוא היה ילד רחוב לשעבר והיה לו קשה מאוד עם קשיים חברתיים ועם הסתגלויות. אנחנו אימצנו לחווה כלב רחוב לשעבר, והחיבור ביניהם הוא חיבור מדהים, כי אתה רואה למשל שהכלב חושף עליו שיניים ומאיים עליו ואותו בחור לא מפחד ממנו. כל האנשים האחרים פחדו מהכלב ואף אחד לא התקרב. הבחור אמר לו: ‘אני לא מפחד ממך. אני יודע שאתה כועס, וגם אני כועס, וזה בסדר. אתה כלב רחוב? גם אני כלב רחוב. אני לא פוחד ממך.’ והם נהפכו לחברים הכי הכי טובים והם היו כל הזמן יחד, וזה קרה רק בגלל ההזדהות הזו, שבאמת אותו אדם הסתכל על הכלב והזדהה עם המגבלה שיש לו”.

“יש לנו חתולה שהיא גם חירשת וגם עיוורת”, ממשיכה סולומון. “הייתה כאן מישהי שאימא שלה גם חירשת-עיוורת, וכשהיא הייתה בסיור כמובן לא ידעתי שאימא שלה חירשת-עיוורת ואמרתי לה שצריך להיזהר ולא לעמוד בדרך למסלול שלה, כי עיוורים לא יודעים איפה דברים נמצאים. צריך להשאיר את האוכל והמים באותו מקום, כי אם נזיז היא כל הזמן תצטרך לחפש מחדש. אז המבקרת אמרה לי: ‘את יודעת שככה זה גם עם אימא שלי? גם עם אימא שלי אני שומרת כל פעם להשאיר את הדברים במקום קבוע כדי שהיא לא תיפצע, לא תיכנס במשהו, לא שום דבר'”.

“זה נכון לגבי הכול”, היא אומרת. “אם זה כלב וילד רחוב, אם זה אדם וחתול עיוור וחירש, אם זה אדם בכיסא גלגלים וכלב בכיסא גלגלים, אם זה אדם קטוע גפיים וחתול קטוע גפיים. יש באמת הכול מהכול, ואני חושבת שאין ספק שאנשים מתחברים להרבה, אבל הם מתחברים יותר למה שמזכיר להם את עצמם. כשאדם בכיסא גלגלים מסתכל על כלב בכיסא גלגלים שמח, אז הוא אומר ‘אם הוא כל כך שמח, אולי גם אני יכול להיות שמח מהדברים הקטנים והפשוטים בחיים.’ זה נותן הרבה תקווה ופרופורציות”.

גיבורת השנה

באוקטובר האחרון זכתה סולומון להיכלל בין 24 הזוכים בתואר המכובד “גיבורי השנה” של קשת ומפעל הפיס. הזוכים נבחרו בהצבעה אינטרנטית שהייתה פתוחה לקהל הרחב, והתואר הוענק להם באופן רשמי בטקס חגיגי ששודר בערוץ קשת 12. “מי שרשם אותי זה הצוות המדהים של המתנדבות והעובדות כאן”, אומרת סולומון. “הן סיפרו לי שהן רושמות אותי לאיזושהי תחרות. אמרתי להן שזה נשמע לי מיותר, ולא נראה לי שאי פעם אנחנו נזכה, ונראה לי שאין בשביל מה לגשת בכלל”, היא מספרת.

“לשמחתי הן לא שאלו אותי, הן הגישו את המועמדות, ואז כשהתקשרו לספר לי שזכיתי הייתי בהלם”, משחזרת סולומון. “לא הצלחתי להבין ולהאמין שזה קורה. לחשוב שבעלי החיים בקדמת הבמה זה מרגש מאוד. זה משהו שלדעתי לא היה לפני כן אף פעם, שהסתכלו על בעלי החיים. הרי הפרס הוא לא שלי. הפרס הוא של כל האנשים המדהימים ושל בעלי החיים שלנו. זאת גאווה גדולה לראות שמפעל החיים כן מוכר וכן מוערך”. לדעתי, זו זכייה מוצדקת בהחלט.

את מי פגשתי בחווה?

לצורך הכתבה הגעתי לסיור בחווה בהדרכת המתנדבת הקבועה אנני לנדא (35). מתנדבים קבועים בחווה זוכים לפעמים שדיירים בחווה יקראו על שמם. לנדא זכתה שעל שמה תיקרא אתון.

אנני לנדא עם אנני, האתון הקרויה על שמה. צילום עצמי
אנני לנדא עם אנני, האתון הקרויה על שמה. צילום עצמי

הדייר הראשון שפגשתי הוא גיבור, כלב הנעזר בכיסא גלגלים עקב בעיה בגב.

איתי שחם עם הכלב הגיבור. צילום – אנני לנדא
איתי שחם עם גיבור. צילום – אנני לנדא

בהמשך הסיור פגשתי גם את מאיה, פרה חירשת ועיוורת. כשניגשים אליה, קודם כול יש להניח יד ליד האף שלה ולתת לה להריח אותה כדי שתדע שיש מישהו בסביבתה. אם ייגעו בה מיד, היא עלולה להיבהל.

איתי שחם עם מאיה. צילום – אנני לנדא
איתי שחם עם מאיה. צילום – אנני לנדא

מיכל העז היא ניצולה מחג הקורבן, שניצלה ממש ברגע האחרון על ידי בחורה טובה. מיכל הגיעה לחווה בעודה גדייה קטנה בת חודשים אחדים.

איתי שחם עם עם מיכל. צילום – אנני לנדא
איתי שחם עם מיכל. צילום – אנני לנדא

לואי הסוס הננסי הוא הניצול היחיד מחוות סוסי נחייה שנשרפה.

איתי שחם עם לואי. צילום – אנני לנדא
איתי שחם עם לואי. צילום – אנני לנדא

אביב הוא חמור בעל שלוש רגליים.

איתי שחם עם עם אביב. צילום – אנני לנדא
איתי שחם עם עם אביב. צילום – אנני לנדא

במתחם העופות חיים יחד תרנגולים, אווזים, ברווזים וטווסים.

איתי שחם במתחם העופות. צילום – אנני לנדא
איתי שחם במתחם העופות. צילום – אנני לנדא

את כל אלה ועוד רבים אחרים תוכלו לפגוש בחוות קרן אור. באתר האינטרנט של החווה תוכלו לתרום למקום ולסייע בהמשך קיומו, וגם לדווח במקרה שתיתקלו בבעל חיים במצוקה: https://www.kerenorfarm.com/

יליד 1997. רווק מרמת גן. על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה. אקטיביסט בתחומי זכויות בעלי חיים ואיכות הסביבה. מחובר מילדות לכתיבה מסוגים שונים וכותב גם בלוג אישי בשם “שעות נוספות” (ShaotNosafot).

כתבות אחרונות