אחרי גל של מקרי מוות מצערים של מתמודדי פוסט טראומה, פרסמתי כאן טור בו ביקשתי מכם, מתמודדי פוסט-טראומה באשר אתם, פשוט לשרוד. לשרוד עד שיהיה טוב יותר. התחננתי בפניכם לא להיכנע לפיתוי שבמוות.
היום אני רוצה לשאול את העולם שאלה: האם זו רק האחריות של המתמודד? האם זה לא גם תפקידו של העולם לדאוג לנו? מה עם האחריות של אנשי המקצוע? ושל המדינה?
יוני הוא חודש המודעות לפוסט טראומה, והשנה הוא מוקדש להעלאת מודעות להתמודדות עם פוסט-טראומה, ולדרכים השונות בהם אנשים יכולים לעזור לנו. בטור הזה אני רוצה לפנות אליכם: אנשי המקצוע, המחוקקים ושאר אנשי העולם. יש לכם יכולת לאפשר לנו לסבול פחות.
אני עומד לכתוב פה קצת מילים קשות, לאנשי המקצוע ולחברה בכללי. אני יודע שאף אחד לא רוצה לקרוא דברי נזיפה. אבל אני מבקש שתקראו בכל זאת, כי המילים הקשות שלי יכולות להציל חיים, ואין דרך לא קשה לכתוב אותן.
הנה כמה כשלים נפוצים של מטפלים בישראל, בכל הנוגע לטיפול בפוסט-טראומה מורכבת:
- מטפלים רבים לוקים בהנחה מוטעית שברגע שהפלשבקים הסתיימו, הפוסט-טראומה חלפה; ושהתסמינים שנותרו הם תסמינים של הפרעה אחרת. כך למשל נוצר אבחון מוטעה בהפרעות אחרות, למשל הפרעת אישיות גבולית.
- למטפלים רבים יש חוסר יכולת לראות את הסבל האובייקטיבי שהתרחש בחייהם של מטופלים, ושוב: הדבקה של הפרעת אישיות גבולית לתסמינים.ל
- רבים מהם לא מצליחים להבין שאצל מטופלים עם פוסט-טראומה מורכבת אין מראית עין חיצונית של אדם לא מתפקד. יש לנו שכבת הגנה חיצונית, והיא מאוד מתפקדת. רק אחרי שנוצר אמון בין המטפל למטופל, אפשר לראות עד כמה עמוק חוסר היכולת לבצע פעולות פשוטות ויומיומיות. האמון ייווצר רק כאשר המטפל או המטפלת יאמינו לנפגע או הנפגעת.
כל אלו גורמים למספר דברים:
- שחרור מוקדם מדיי מאשפוז, או אי אשפוז במצבי משבר. זה קורה כשהמטפל לא מצליח להסתכל מעבר לשכבת ההגנה, וחושב שמדובר בבן אדם מתפקד שסתם “עושה הצגה” או “רוצה תשומת לב”.
- בנוסף, במקרים בהם מטפלים לא מאמינים למטופל, נוצר יחס של עוינות. בתוך יחס כזה, המטופל לא חושף את הקשיים האמיתיים שלו. זאת לא פעולה רצונית, מדובר במנגנון הגנה.
- כאשר ניתנת אבחנה של הפרעת אישיות במקום אבחנה של פוסט-טראומה מורכבת, הטיפול שניתן הוא פשוט שגוי. בעוד שאדם עם הפרעת אישיות ייעזר מאוד מטיפול ב-DBT, אדם עם פוסט-טראומה מורכבת ייעזר פחות – כי הוא ירגיש שמוחקים את הכאב והסבל שלו. הטיפול חייב לכלול קודם הכרה בכאב ובסבל, ורק אחר כך מתן כלים.
“הייתי ילדה קטנה שנולדה לתוך גיהנום”
ריף היא נערה בת 18 שמתה בהתאבדות. היא השאירה אחריה פוסט בו היא חשפה לעולם את המחשבות שלה: “הייתי ילדה קטנה שנולדה לתוך גיהינום, לתוך בדידות איומה. לתוך מציאות שנוגדת את חוקי הטבע מכל המובנים. לא הייתה שום דמות יציבה בחיים שלי. כל הדמויות שהיו אמורות להעניק לי ביטחון ויציבות, ואהבה ללא תנאים, לא העניקו לי את זה… גדלתי לתוך מציאות שריסקה את הנפש שלי”.
ולמרות המילים הקשות שריף כתבה, היא למעשה הבינה את הדמויות שפגעו בה. היא גם הבינה את השיקולים המקצועיים של אנשי המקצוע, שנתנו לה מענה לא נכון. מענה שהחמיר הכל.
ריף רצתה שאנשי מקצוע יקראו את המילים שלה אחרי מותה. ואני מבקש שתקראו את המילים שלי כשאני בחיים.
אני רוצה לומר לכם שרבים מכם לא יודעים מספיק על פוסט-טראומה מורכבת. אתם לא מבינים את המנגנון שלה. זה לא הפרעת אישיות! ובמקרה שאתם לא עושים את האבחנה הזאת – הטיפול שאתם נותנים לנו הורג אותנו. עברנו טראומה. אולי אין לנו פלשבקים, אבל יש לנו רגרסיה רגשית, ויש לנו לילות בלי שינה, והתקפי בכי וכאב שמרגישים כאילו העולם הגיע אל סופו. אבל האישיות שלנו לא פגומה, היא בסדר גמור, ככה בן אדם נורמלי מגיב למצב לא נורמלי. אנחנו לא מניפולטיביים. הכאב שלנו חד ובועט ואמיתי. אנחנו לא אנשים שאי אפשר לסבול או להכיל, פשוט כואב לנו.
כאנשים עם פוסט טראומה מורכבת אנחנו מסתובבים עם ילד קטן בתוך הנפש שלנו, ילד שמעולם לא גדל ולא קיבל טיפול ואהבה. גדלנו מהר מדי, וחלקים קריטיים בגדילה שלנו עוד לא הספיקו לקרות. אנחנו גם מלאים מנגנונים מתוחכמים של הגנות, מנגנונים שמסתירים טוב טוב את הכאב שלנו. כן, אפילו מהעיניים המיומנות שלכם.
כל מה שאנחנו צריכים זה סבלנות, זמן, הכלה ואמפתיה. אנחנו צריכים מרחב להיות בו חסרי אונים, אולי לשבועות ואולי לחודשים – אבל בסוף אנחנו קמים כמו גדולים. אנחנו רק צריכים מקום בטוח לתקופה. אל תשחררו אותנו מאשפוזים כשאנחנו מסבירים לכם שאנחנו אובדניים. האובדנות שלנו לא נראית כמו של אנשים אחרים – כי אתם לא פוגשים א-ו-ת-נ-ו. אתם פוגשים מסכה שעוד לא הורדנו. אם תשחררו אותנו במצב הזה, אתם תפגעו בנו. גם לנו מגיעה מיטה, מקום לנוח בו, מקום להתפרק רחוק מהישג ידם של טורפים מיניים או כל סוג אחר של טורפים. לפעמים אנחנו צריכים חודשים כדי להוריד את המסכה. תהיו סבלניים ותאמינו לכאב שלנו. אל תגידו שאנחנו רק רוצים תשומת לב. עברנו טרור. החיים שלנו היו סבל יום יום. המדינה הפקירה אותנו. אף אחד לא מפנה לנו משאבים ותקציבים. יש לנו חיים שלמים של שיקום לעבור, ו-0 משאבים לעבור אותם.
החיים שלי כאדם עם פוסט טראומה מורכבת היו חיים קשים, והם עדיין חיים קשים. תפקדתי כמבוגר כבר בגיל 10, והמורות שלי בבית הספר תמיד העירו על הבגרות שלי. הבגרות הזו היא תוצאה של צמיחה הכרחית, מהירה ולא תואמת גיל שעברתי. אז פקחו עיניים ואוזניים לילדים שמדברים כמבוגרים. לימדו על סוגים שונים של טראומות בתוך המשפחה, אל תניחו שאתם יודעים. אפילו במשפחות הנוצצות ביותר לפעמים מתרחשות זוועות.
בחלום שלי נערות תפסקנה לקבל את התווית של הפרעת אישיות גבולית, אלא אם כן זו האבחנה המתאימה. טיפולים תואמי טראומה יהיו זמינים בסל הבריאות עם זמן המתנה שמתאים לטיפולים מצילי חיים. את המחיר על הטראומה ישלמו הפוגעים ולא הנפגעים. בחלומי האנשים הסובלים והפגועים לא יצטרכו ללמד ולחנך על הכאב, ויוכלו להשקיע את זמנם בהחלמה. ובחלומי, מאמינים לנו. בפשטות, מאמינים לנו. כי אין דבר יותר קשה ויותר כואב מאשר גם לסבול מהתסמינים וגם להתמודד עם ההכחשה.
