אני שונא את זה. אני שונא להיות רחוק מהבית. אני שונא להיות במקום עם כל כך הרבה כללים וחוקים שאין מאחוריהם שום היגיון נראה לעין. אני שונא את התורנויות. אני שונא את זה שאני 24/7 בנוכחות של בנות אדם זרות. אני שונא את זה שאני חייב להיות פה בסופ”ש למרות שלא קורה פה כלום בסופ”ש. אני שונא את זה שמשעמם לי. אני שונא את זה שאסור לי פשוט לצאת החוצה, לעשות סיבוב בחוץ ולנשום אוויר. אני שונא את זה שיש מדריכה שבאה ושואלת אותי אם אני רוצה לדבר. אני שונא את זה שאני 24/7 תחת עינה הפקוחה של מישהי. אני לא מבין למה לכלוא אותי פה סופ”ש שלם זה מוצדק, הוגן, טיפולי או שיקומי. אני שונא הכל, אני שונא את כולם.
אולי כשאני אירגע יהיה לי כוח להסביר למה אני כל כך עצבני. אבל עכשיו כל מה שאני רוצה להגיד זה שאני כועס ואין לי כוח.
******
למדתי לשחק פה במשחק קופסה שנקרא SET. בתור ילד ביליתי את רוב שעות הפנאי שלי בקריאה, אז לא ממש למדתי לשחק משחקי קופסה. כשכן ניסיתי ללמוד, היו הרבה משחקים שלא הסתדרתי איתם. פה בבית המאזן למדתי לשחק במשחק קופסה שאני אשכרה נהנה לשחק בו. חלק מהקטע של המשחק זה שצריך לזהות דפוסים, ואני כנראה די טוב בזה.
לאט לאט, עם הימים שאני משחק את זה פה, זה מרגיש כאילו הבחורה שלימדה אותי לשחק SET מתחרטת קצת, כי אני לפעמים מנצח אותה. אני לא חושב שאני יותר טוב ממנה במשחק, ואני לפעמים ממש גרוע בלשחק. זה תלוי כמה אני מוצף וכמה אני נוכח. בכל מקרה, חברתה נעימה לי וזה נחמד לבלות ביחד ככה.
******
הבטחתי להסביר למה אני עצבני. אז ככה: בסופ”ש הקודם הכריחו אותי להישאר. בעיקרון, לפי החוקים אסור לצאת בכלל מהבית בשבועיים הראשונים. אני יצאתי בשבוע הראשון בגלל משהו חריג שלא היה קשור אליי. היה לי מאוד קשה להישאר בסופ”ש השני, כשאכפו את הכלל ולא נתנו לי ללכת. לא היה לו”ז, לא הייתה שום תוכנית. שכבתי הרבה במיטה וחשבתי דברים לא טובים. למחרת תכננתי לכתוב עבודה ללימודים בזום עם חברה.
אחת המדריכות קראה לי ואמרה שאני צריך לנקות את המקרר. לא התווכחתי. גררתי את עצמי מהמיטה וניקיתי את המקרר. כשאני אומר ניקיתי, אני מתכוון ניקיתי. גדלתי עם אמא בוכרית שלימדה אותי שתפקידי העיקרי בחיים הוא לנהל משק בית. אסור לעשות עבודה לא ב-100%, כי אז, לפי אימרה בוכרית עתיקה, אני אקבל בעל קירח. בקיצור, אני מנקה בפרפקציוניזם. מוציא מדפים, מגירות, משפשף כל כתם. המקרר היה כמו חדש. השקעתי יומיים בניקוי המקרר, גם יום שישי וגם יום שבת. במקום לכתוב את העבודה ללימודים, שכבתי במיטה כאוב ומתוסכל.
אחר כך באה מדריכה חדשה ואמרה שאני צריך להדיח כלים ולשטוף את הרצפה; שזו התורנות שלי. אמרתי שלא הגיוני שהמקרר זה התורנות שלי וגם הרצפה והכלים זה התורנות שלי. אז הלכנו לבדוק את לוח התורנויות. מסתבר שהייתה טעות; המקרר לא היה התורנות שלי. כעסתי ממש. הגב שלי כאב, האגן שלי כאב (יש לי כאב אגני כרוני), היו לי התכווצויות נוראיות בגב התחתון כתוצאה מהמאמץ. הרגשה נפשית נוראית שגם השאירו אותי סופ”ש וגם גרמו לי לעשות עבודה שלא הייתי צריך לעשות. הרגשתי כמו שפחה.
******
כל השבוע הייתי עצבני, בלי מוטיבציה, עייף וכאוב. אם הבית אמרה לי שהיא לא מבינה לאן המוטיבציה שלי הלכה. רציתי להגיד לה שהיא הלכה למקרר. אני לא בטוב כשאני לא נח. מכריחים אותי לקום ב-7 בבוקר.
בנוסף לכל הצרות קראו לי גם לשיחת בירור. אמרו שאני עושה בעיות סביב התורנויות שלי ושזה לא בסדר. אבל אני עושה את התורנויות שלי. זה עיצבן אותי מדי. ארזתי את הדברים שלי והכרזתי שאני הולך הביתה.
******
המזוודה שלי הייתה ארוזה. כבר התקשרתי לבנזוג ואמרתי שאני חוזר הביתה. הוא לא התווכח איתי, ייאמר לזכותו. אם הבית נכנסה לחדר שלי ושיכנעה אותי להישאר יום נוסף (להישאר עד יום חמישי), כדי שאני אצא בסופ”ש והמקום שלי יישמר אם אני אתחרט. החלטתי להקשיב לה. הבנזוג הגיע בינתיים ולקח אותי לסיבוב בחוץ. הלכנו לחנות ממתקים וקנינו חטיפים מוזרים מחו”ל. היה שם מיץ בטעם סוכריות ג’לי בלי. קנינו את המיץ בטעם דובדבנים.
מאוחר יותר, כשהתיישבנו על ספסל והתחלנו לחסל את החטיפים המשונים, גילינו שהמיץ בטעם דובדבנים היה 100% ממתיק מלאכותי בטעם של גועל נפש. כשאני אומר גועל נפש אני מתכוון טעם של אופטלגין טיפות בתוספת טעם מלאכותי. כל קשר בין זה לבין הסוכריות ג’לי היה מקרי בהחלט.
כשחזרתי לבית מאזן בסוף הבילוי היה לי כוח להישאר עוד 24 שעות.
******
בחמישי בבוקר יצאתי מוקדם. כל מה שרציתי זה להגיע הביתה. הרכבת הייתה מפוצצת. אישה מבוגרת וצעיר אחד רבו ברוסית בלי הפסקה. מאחוריי ישבו חבורת צעירים וצפו במשחק כדורגל בקולי קולות. הוויסות שלי נשבר. לא הצלחתי לסבול את זה. הסתובבתי לצעירים ואמרתי להם שזה לא הסלון הביתי שלהם, שינמיכו בבקשה. אחד הצעירים התעצבן ואמר שהתנסחתי לא יפה. הוא צדק. נשמתי פנימה. נשמתי נשימות עמוקות ומלאות של מיינדפולנס. נרגעתי. הסתובבתי והתנצלתי. הוא הנמיך את הרעש הבלתי נסבל. באותו רגע הבנתי מה העבודה שאני עושה פה בבית. הכעס שלי היה מוצדק, אבל למדתי להתווסת. לקחת את החרדה המציפה, את הפלשבקים, והצלחתי לנשום בכל זאת.
כשהגעתי הביתה, במקום ישר לברוח ולהתחבא במיטה, הלכתי לסופר עם הבנזוג. קניתי דברים שהייתי צריך, כולל גלידה טבעונית חדשה שבדיוק יצאה לשוק. אני לא חושב שלפני חודש הייתי מצליח ללכת לקניות אחרי נסיעה כזו ברכבת. היכולת שלי להתווסת ולהירגע בהחלט השתפרה.
עדיין לא החלטתי אם לחזור או לא ביום ראשון, אבל כף המאזניים החלה לנטות לכיוון הכן.
הטור הבא – בקרוב…
לטורים הקודמים:
