אזהרת תוכן: בפרק הנוכחי אני מדבר על אלימות מינית ופיזית, פלשבקים והגעה למצבי קיצון. אם תוכן כזה עשוי להשפיע עליכם לרעה, בבקשה דלגו על הפרק הזה.
השבוע הזה היה רכבת הרים רגשית. נתחיל מההתחלה…
קודם כל, בסופ”ש הקודם התלבטתי אם לחזור לאשפוז בבית המאזן או לא, בגלל שהאשימו אותי בדברים שלא עשיתי. זאת הייתה חוויה רגשית קשה מאוד בשבילי, ששיחזרה אירועים קשים שעברתי. ואז ביום ראשון בבוקר, כשהייתי אמור להחליט אם לחזור או לא, קרה אירוע ש”טירגר” אותי.
בואו נדבר שנייה על טריגרים. אני יודע שהמילה טריגר נהפכה להיות מושא ללעג בתרבות האינטרנט, וזה משהו שבאופן אישי כואב לי כי טריגרים זה חלק מההתמודדות עם פוסט טראומה. אז מה זה טריגר? טריגר זה אירוע או חוויה שמזכירים במשהו חוויה טראומתית שעברנו. המוח לא יודע להבחין באותו רגע שהחוויה שנזכרנו בה כבר קרתה, בעבר, ושעכשיו אנחנו במקום אחר. זה קשור לדרך המוזרה שבה המוח מאחסן זיכרונות טראומתיים. ברגע של הטריגר הגוף חווה מחדש את הטראומה, והמערכת הסימפתטית משתלטת. מערכת העצבים הסימפתטית היא מערכת עצבים שפועלת ברגעי חירום, ואי אפשר לשלוט בתגובות שלה.
כשעוברים אירוע טראומתי, הרבה פעמים במבט לאחור אנחנו שיפוטיים כלפי עצמנו. אנחנו שופטים את התגובה של המערכת הסימפתטית שיכולה להיות קיפאון, בריחה, מלחמה, העמדת פנים שאתה מת/פצוע או ריצוי. התגובות הללו לא נשלטות והן לא נעשות מבחירה חופשית.
יום ראשון
אז ביום ראשון קרה לי אירוע שהפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית. קפאתי. נהייתי משותק בכל הגוף. האירוע שקרה היה קיצוני; אני יכול לספור על עשר אצבעות את המקרים שבהם הגעתי למצב קיצון כזה. אני לא רוצה לפרט מה קרה, אבל אני כן אשתף שחוויתי פלשבקים לאורך כל יום ראשון האחרון בעקבות האירוע הזה. פלשבקים ששיחזרו תקיפות מיניות שעברתי, וגם אלימות פיזית קשה שחוויתי בילדות.
למסגרת שאני מטופל בה יש כללים מאוד נוקשים, והייתי צריך לחזור עד 11 בבוקר. בגלל שהגוף שלי הגיב בלהשתתק לגמרי, לא יכולתי לחזור בזמן גם אם רציתי. למזלי, חברה מהמסגרת התקשרה אליי בזמן שהייתי קפוא. היא העלתה אשת צוות על הקו בשיחת ועידה, ככה שהצוות יכול היה להבין מה קרה. הם אישרו לי להגיע באיחור. לא הייתה לי אופציה לא לחזור. הייתי משותק, שכוב מתחת שמיכה כבדה ונזקקתי לעזרה. לקחתי מונית. הנסיעה במונית עלתה קרוב ל-200 שקל, אבל לא הייתה לי שום ברירה אחרת. עליתי על המונית, רועד בכל הגוף, ונסעתי חזרה לבית המאזן.
כשהגעתי לבית המאזן נשכבתי במיטה והתחבאתי מתחת לשמיכה. הצוות ידע שעברתי אירוע קשה, אז הם ויתרו לי על ההשתתפות בקבוצה בצהריים. שוב, מדובר בהתחשבות יוצאת דופן כי אין אפשרות להבריז מקבוצות.
בארוחת ערב הייתי חייב להשתתף. לא היה לי תיאבון, עדיין רעדתי בכל הגוף. פשוט ישבתי בשולחן, צבעתי בחוברת צביעה שלי ושמעתי שירים. לאט לאט גלשתי לתוך פלשבק. הייתי ילד קטן על הרצפה, בעטו בי לתוך הצלעות, אמרו לי מילים קשות, צעקו עליי, משכו אותי מהשיער. התחלתי לבכות בכי בלתי נשלט. בכי סוער שאי אפשר לווסת או לעצור אותו. אשת הצוות ביקשה מכל הבנות בשולחן לפנות את המטבח. היא הסתכלה לי בעיניים והזכירה לי שאני לא שם; אני לא באירוע הקשה הזה שעברתי בגיל 9; שאני בהווה. היא עזרה לי להגיע למיטה שלי, כיסתה אותי בשמיכה כבדה ונתנה לי להחזיק ולאכול קרח (אני אסביר כל עניין השמיכה הכבדה והקרח בהזדמנות אחרת).
ביום ראשון האחרון זו הייתה הפעם הראשונה שלקחתי כדור הרגעה מאז שנכנסתי למסגרת. אני מאוד נוקשה עם עצמי בכל מה שקשור לשימוש במשני תודעה. יצא לי לראות אנשים נגמלים מזאנקס וקלונקס באשפוזים קודמים שלי. זה לימד אותי לנסות להתווסת לבד, להירגע בעזרת נשימות ובעזרת חוברות צביעה. זה לימד אותי לקחת כמה שפחות בנזודיאזפינים. אבל כמו שהבנתם, יום ראשון שעבר היה קיצוני, אז נטלתי כדור הרגעה והלכתי לישון.
יום שני
יום שני התחיל בכך שהמטפלת הפרטנית שלי בתוך הבית חזרה לעבודה. כמו שאתם יודעים, חודש אוגוסט הוא חודש החופש הגדול, והמטפלת שלי נעדרה בשבועיים הראשונים שלי בטיפול. עיבדנו יחד את החוויה שעברתי, ויום שני היה יום נסבל יותר.
קפיצה לשישי
אני חוזר שנייה להווה, יום שישי, ה-25.08.23. קשה לי לנשום פתאום כשאני מתאר את האירועים. אני צריך לעצור, להתקרקע ואז אני אמשיך לכתוב… חזרתי. הייתי צריך להיות קצת בהווה כי שוב הוצפתי בזיכרונות קשים. הפעלתי מדיח, שאבתי את הרצפה בחדר שלי ובמטבח, ניסחתי מסמך שמתאר איך אפשר לייעל את תהליך ההרשמה למעונות באוניברסיטה שלי עבור סטודנטים נכים וחסרי עורף משפחתי. אני נציג באגודת הסטודנטים, והמסמך נכתב במסגרת המאמצים שלי לשפר את התנאים של סטודנטים נכים באוניברסיטה. אחרי שעשיתי את כל הפעולות הללו, שהזכירו לי שאני בהווה ולא בעבר, יכולתי לחזור לפה לכתוב).
אני רוצה להסביר קצת על סדר היום שלי במסגרת הטיפול ואיך הטיפול בעצם מתבצע בפועל. אני נפגש עם מטפלת פרטנית מטעם הבית פעמיים בשבוע. פגישה אחת קצרה ופגישה שנייה ארוכה. בנוסף לכך, פעם בשבוע יש קבוצה פסיכודידקטית, שמלמדת אותנו על ההשפעות של פוסט טראומה מורכבת על החיים שלנו, על סימפטומים ואיך לנהל אותם. יש קבוצה טיפולית נוספת שהיא דינמית, ובה אנחנו מדברים על קשיים במערכות יחסים (אחת המשתתפות מעלה נושא, והשאר מחליטות אם הן רוצות להתייחס לנושא הזה או לבחור נושא אחר). יש גם קבוצות יותר הוליסטיות כמו כלבנות ויוגה. הכלבנות כרגע בהשהיה, אבל זה אמור לחזור מתישהו.
חייבים לאכול ארוחות בוקר, צהריים וערב בשעות קבועות, ויש תורנויות סביב הארוחות – פינוי כלים, ניקוי המשטחים המשותפים וכו’. יש גם שעות קבועות שמיועדות ללקיחת תרופות בבוקר, בצהריים ובערב.
הבוקר שלנו מתחיל בארוחת בוקר, נטילת תרופות ושיחת בוקר בה אנחנו מדברים על הלו”ז שלנו לאותו יום ואם יש אירועים מיוחדים (יציאה, ביקור, תור בחוץ וכו’). אחר הצהריים יש שיחת אמצע, בה מסכמים מה היה, מקבלים עדכונים וגם מעבדים אירועים חריגים שקרו.
חזרה ליום שני
ביום שני אחת הבנות בבית הוצאה להשעיה, וזו מישהי שממש התחברתי איתה והיה לי ממש עצוב שזה קרה. אני לא בטוח מה קרה ולמה היא קיבלה עונש, כי הייתי כל היום עם אוזניות חוסמות רעש ולא שמעתי מה קורה בבית. הבחורה החליטה לא לחזור לטיפול בתום ההשעיה, ואני נשארתי עצוב וכאוב בלעדיה.
באותו יום גם הכניסו לי שותפה לחדר. עד עכשיו הבית לא היה בתפוסה מלאה, וכרגע מנסים לכוון שהוא כן יהיה. פתאום הדלת אמות שלי מכילות עוד בת אנוש. היא מילאה את הפינה שלה באביזרים בודהיסטיים וכל החפצים שלה מריחים כמו קטורת, הריח השנוא עליי בעולם הזה. בכללי, אני רגיש לריחות, וריח חזק כמו של קטורת עושה לי כאבי ראש חזקים ומציקים. דיברתי איתה על זה שאי אפשר לתת לי לסבול בחדר המשותף.
יום שלישי
בבוקר של יום שלישי התעוררתי ב-6 והשעונים המעוררים שלה לא הפסיקו לצלצל במשך שעתיים. כל יום שלישי הרגשתי כמו סמרטוט רצפה שכובס ב-200 מעלות יותר מדי פעמים. עייף, עצבני מהריח של הקטורת, עצבני שעוד מישהי נמצאת בטריטוריה הקטנה שלי.
בשיחה עם המטפלת דיברנו על זה. עיבדנו את הקשיים שלי. כשיצאתי מהשיחה הארוכה הודעתי לשותפה החדשה ש: א. אני הולך להעיר אותה בבוקר ולכן בבקשה לא להשאיר שעונים מעוררים. ב. שהיא מוזמנת להפיץ בחדר כל ריח שהוא לא קטורת. ביום רביעי וביום חמישי אכן הערתי אותה בזמן. אני חושב שהיא מרוצה מההסדר. החדר התמלא ריח של בדין, אז אני חושד שזה הפתרון שהיא מצאה.
יום חמישי
ביום חמישי נפגשתי עם המטפלת הפרטנית שלי בקהילה. כן כן, בנוסף לטיפולים בבית אני נדרש להמשיך את הטיפול בקהילה. יש לזה כל מיני סיבות: למשל, זה משאיר אותי עם טיפול, ככה שאני אשתחרר עם מענים קיימים ולא אישאר בלי תמיכה בקהילה. בנוסף, זה מאפשר לי להשאיר את המטפלת שלי ב”לופ”; שהיא תדע אילו תהליכים אני עובר ומה המצב שלי. והחלק הכי חשוב, זה מאפשר לי לעבור מעין תהליך-על כזה של עיבוד בתוך עיבוד. יש רגעים שזה אינטנסיבי מדי. יש רגעים שזה הרבה מדי. אבל זה גם מזניק את התהליך שלי קדימה, ואני מרגיש את זה.
ביום חמישי קיבלתי ציון 97 באחד הקורסים שלי באוניברסיטה. הטיפול האינטנסיבי נתן לי מסגרת וכלים והצלחתי לשבת ולכתוב שתי מטלות. ה-97 כל כך שימח אותי. רקדתי ריקוד ניצחון קטן כזה. השבוע זה השבוע הראשון שיצאתי מהמסגרת לסופ”ש בידיעה ברורה שאני אחזור אליה.
הטורים הקודמים:
טור 3: הרגע שבו ארזתי תיק והודעתי שאני עוזב את האשפוז
טור 2: החלטתי להישאר באשפוז, אני רוצה לצאת מפה חי
טור 1: מחר אני מתאשפז: למה אני עושה את זה לעצמי?
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
