יפה נחמיה (71) מירושלים נולדה עם פוליו, מחלת ניוון שרירים קשה, ומתניידת בעזרת כיסא גלגלים. המחלה לא הייתה הצרה היחידה בחייה. בנישואיה הראשונים חוותה אלימות, והתגרשה. גם כשהתחתנה בפעם השנייה, חוותה אלימות מבעלה. “בעלי היה מרביץ הרבה לילדות”, היא מספרת. “כשהן גדלו, הוא התחיל להרביץ גם לי”.
בשיחה עם “שווים” משתפת נחמיה, שלאורך השנים התמודדה עם האלימות לבדה ולא שיתפה את המשפחה והקרובים. “היו ימים שהייתי הולכת לישון באוטו, מהפחד שהוא יחזור הביתה וירביץ לי”, היא אומרת. “היחידה ששיתפתי הייתה העובדת הסוציאלית. היא הייתה אשת הסוד שלי והיחידה שידעה מה קורה איתי”.
כדי להגן על עצמה ועל ילדיה, הגישה תלונות במשטרה נגד בעלה – שקיבל ממנה צו הרחקה. אחרי שנפרדה ממנו, פתחה נחמיה בחיים חדשים. ב-25 שנה האחרונות היא עובדת ב”המשקם”, חברה הפועלת למען התעסוקה של אנשים עם מוגבלות.
למרות כל מה שעברה בחיים, היא קוראת לנשים אחרות לא לוותר אף פעם על מי שהן: “למרות שזה קשה, תמיד צריך לעמוד על שלנו ולא ליפול. אחרת לא נצליח לעשות כלום”.
“לא לקחו אותי בגלל המראה שלי”
הנא גאנם (37), תושבת כפר סאג’ור, עברה תאונה בגיל 5 ששינתה את חייה. “הבית שלי עלה באש ונשארתי אחרונה כשכולם כבר יצאו”, היא משחזרת בצער. “צעקתי לעזרה ואז אמא שלי שמעה אותי והוציאה אותי מהבית, ממש ברגעים האחרונים”.
כיוון ששהתה הרבה בבית בזמן השריפה, נכוותה גאנם ברוב חלקי גופה – עובדה שהפכה את ילדותה ואת כל חייה למאתגרים הרבה יותר. “איבדתי את הביטחון העצמי שלי”, היא משתפת. “זה פגע לי בנפש. הייתי מסתובבת עם מסכה והרבה ילדים היו מסתכלים עליי מוזר. מאז ועד היום עברתי ואני עוברת ניתוחים רבים”.
לפני עשר שנים ניסתה גאנם להתקבל למקום עבודה, ולדבריה. “לא רצו לקחת אותי בגלל המראה שלי”. כשהיא מיואשת לגמרי וחושבת שאין מקום שיסכים לקבל אותה, שמעה על “המשקם”. היא הגיעה לראיון והתקבלה, ומאז היא שם.
“בזכות העבודה שם הביטחון העצמי שלי מאוד השתפר, ובימים אלה אני לומדת לתואר ראשון במדע החברה, וגם זכיתי בהצטיינות במהלך הלימודים”, היא מספרת.
בנוסף, עובדת גאנם גם בביטוח לאומי כאחראית איכות. “הם תמיד עודדו אותי לעבודה ותמכו בי”, היא מספרת. ולמרות עיסוקיה הרבים, גאנם עדיין מוצאת את הזמן לעזור לאנשים חירשים בשפת הסימנים: “אני עוזרת בתרגום השפה לאנשים שאני פוגשת ורואה במהלך העבודה”.
גאנם, שלאחר השריפה לא האמינה שהיא תצליח להגיע להישגים וליהנות בחיים, מבינה היום שהכל אפשרי. “אחרי השריפה אמרו לי שמזל שהצליחו להציל אותי, ואני לא הבנתי איזה מזל זה בדיוק אחרי שנשרפתי כמעט כולי. היום אני מבינה שלא משנה מה, אפשר לעשות הכל”.
“זה היה או לרחם על עצמי או לקום על הרגליים”
“התאונה שעברתי שינתה לי את החיים”, מספרת דבי ביסטריצקי (55) מאשקלון, שלפני שבע שנים עברה תאונה שהפכה אותה לאישה עם מוגבלות. “עבדתי במפעל שמייצרים בו שבבים לתעשייה האווירית, ותוך כי העבודה מישהו פתאום הגיע ברוורס והעיף אותי אחורה”, היא מספרת.
אחרי שהשתחררה מבית החולים עם מכות יבשות וגילתה שיש לה שברים בחוליות, עמדו בפניה שתי אפשרויות. “זה היה או לשבת, לרחם על עצמי ולהפוך למשותקת עם הזמן; או לקום על הרגליים”, מסבירה ביסטריצקי.
************************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
************************
ביסטריצקי החלה ללמוד קרימינולוגיה, ובמקביל לעבוד כמלווה תעסוקתית בצוות שיקום. “עד לתאונה הייתי חושבת הרבה על העניין הכספי ואיך להרוויח יותר כסף. אחריה התחלתי להבין מה באמת חשוב בחיים”.
במקביל לעבודה וללימודים, ביסטריצקי קיבלה מלגה ממפעל הפיס כדי שתוכל להפעיל מפגשי חברה לנערים על הרצף בגילאי 14-18. “בשבוע שעבר היה המפגש הראשון איתם והיה פשוט נהדר”, היא משתפת. “בנוסף, החלה לעבוד על מפגשים נוספים לבוגרים על הרצף. “אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לעזור לכולם”, היא מסכמת בחיוך.
