מאז ה-7 באוקטובר מדברים הרבה על תופעת הפוסט-טראומה איתה צפויים להתמודד עשרות אלפי ישראלים, חיילים ואזרחים. אלא שלא מספיק אנשים מכירים את אחד התסמינים הכי עקשניים והכי נוכחים של פוסט-טראומה: דיסוציאציה. במיוחד כשיש ניצולים משבי ממושך, דיסוציאציה היא כמעט תסמין בלתי נמנע.
מה זה בעצם דיסוציאציה?
נתחיל עם ההסבר המילוני: דיסוציאציה (בעברית: היפרדות או ניתוק) מתארת קשת מצבים בין ריחוק עד לניתוק המודע מרגשות, תחושות, זיכרונות ומסגרות מחשבתיות. דיסוציאציה יכולה לתאר פגיעה זמנית, קלה או חמורה, בקשר המודע של האדם אל המציאות הפיזית או התחושתית שלו (אך משמשת גם ככלי טיפולי). במהלך פגיעה דיסוציאציטיבית, קיימת פגיעה באינטגרציה בין אחד או יותר ממרכיבי המודעות: זהות, התנהגות, רגש, תחושות וידע.
ובשפה פשוטה יותר?
דיסוציאציה היא תסמין שמופיע כשהמציאות בלתי נסבלת. זה דרך של המוח שלנו לשרוד אירועים קשים מאוד וקיצוניים מאוד. נתקלתי למשל בילדה שחזרה משבי החמאס, ומאז היא לא מסוגלת להשתמש במילים מסוימות. אני משער (אינני מאבחן, רק מעריך על סמך הניסיון האישי שלי) שהמילים שהיא לא מסוגלת להשתמש בהן הן מילים עם מטען רגשי כבד מדי. להשתמש בהם מעורר אצלה רגש חזק מדי, שהיא לא מסוגלת להתמודד אתו.
אבל מה קורה כשהמוח שלנו מתרגל תקופות ארוכות לא להשתמש באזורים מסוימים? כשיש יותר ויותר מידע מאוחסן באזור בלתי נגיש? התוצאה שנוצרת היא פיצול – גם רגשי וגם פיזיולוגי. עבור חלק אנשים שמתמודדים עם דיסוציאציה, המציאות מפסיקה להיות אמיתית. הם מאבדים את ההרגשה שמה שקורה סביבם אמיתי, ומפתחים תחושה של אדישות וניתוק מהמציאות. עבור אחרים, הם מפסיקים לזהות את עצמם. נוצרת הרגשה שאין להם שליטה על מה שקורה סביבם, או שהם לא יודעים בכלל מי הם.
סוג נוסף של דיסוציאציה הוא פיתוח של זהויות נוספות, כדרך להתמודד עם טראומה קשה. לא מדובר בבחירה מודעת, אלא בתהליך שקורה לאורך שנות הטראומה.
שלוש הדמויות של אמינם
האדם הכי מפורסם שמתמודד עם פיצול הוא הזמר האמריקאי אמינם. אמנם הוא לא הצהיר שהוא סובל מדיסוציאציה, אבל הוא מתנהל באופן פומבי עם לפחות שלוש דמויות: מרשל, אמינם וסלים שיידי. אמינם עבר ילדות מאוד קשה וטראומטית, עליה הוא מדבר הרבה בשיריו. סלים שיידי הוא הדמות אליה הוא פונה כדי להביע רגשות קשים, אלימים ושנויים במחלוקת. אינני יודע אם גם עולמו הפנימי של האמן אמינם מורכב ממספר דמויות, אבל הוא דוגמה מוכרת לאיך דיסוציאציה עשויה להיראות.
הפרעות דיסוציאטיביות עשויות להגיע גם עם אמנזיה, כלומר שכחה של פרקי זמן ארוכים וממושכים; וכן עם חוויה של אנהדוניה, שהיא חוסר יכולת ליהנות מהחיים; ועוד שלל תופעות. דיסוציאציה לא חייבת להיות הפרעה בפני עצמה. היא יכולה להתבטא כמיסוך של רגשות של חרדה, ובעצם להיות דרגה קשה יותר של חרדה. לפעמים אחרי שהדיסוציאציה מתפוגגת, היא נהפכת להתקף חרדה.
מכל מה שתיארתי עולה שדיסוציאציה היא הפרעה קשה, שפוגעת בכל תחומי החיים. אנשים שמתמודדים עם דיסוציאציה צריכים לנהל רישום מדוקדק של מה הם עשו ומה המשימות שעליהם לעשות; לכוון צלצול למתי צריך לכבות את הגז; ועוד שלל אמצעי זהירות שמטרתם למנוע אסון. לפעמים, כשהניתוק והאמנזיה קשים, נדרש ליווי והשגחה של אדם מבוגר.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
הייתם מעריכים שדיסוציאציה נמצאת בחזית הטיפול של הפרעות נפשיות, כדי לעזור כמה שיותר לאוכלוסייה שסובלת מקשיים אלו – נכון? ובכן, המציאות לא יכולה להיות רחוקה יותר מכך. דיסוציאציה סובלת מהזנחה קשה בכל מה שקשור לשדה הטיפולי. אין לה באמת טיפול ייעודי. הפתרון שמערכת בריאות הנפש מציעה זה ללמוד לנהל את הסימפטומים, וכן להיות בטיפול נפשי אינטנסיבי עשרות שנים (ברוב המקרים ללא כל כיסוי מקופת החולים).
אין טיפול תרופתי לדיסוציאציה. הטיפול שמוצע בזמני חירום, כשהדיסוציאציה קשה מאוד, זה טיפול בתרופות הרגעה כמו וואליום או CBD.
הדיסוסיאציה של ק. צטניק
בעבר היו לדיסוציאציה טיפולים עם LSD שנוסו וגם עבדו, בעיקר על ניצולי שואה. הסופר יחיאל די נור (ק. צטניק) למשל, כנראה סבל מביטוי פוסט-טראומטי דיסוציאטיבי. הוא לא הצליח להכיל את העובדה שהאסיר באושוויץ, ק.צטניק, ויחיאל די נור – הם אותו בן אדם. מעדותו במשפט אייכמן אפשר גם להבין שהוא חווה את מחנה הריכוז כיקום אחר. לפי עדויות של היסטוריונים, הטיפול ב-LSD עזר לדי-נור לעבור אינטגרציה בין חלקיו השונים, וגם להכיר בכך שהשואה קרתה פה, בפלנטה שלנו. די נור טופל על ידי הפרופסור יאן בסטיאנס באוניברסיטת ליידן בהולנד. לאן נעלמו הטיפולים הללו? למה הם לא סטנדרט רפואי כיום? שאלה מצוינת.
בנוסף לכשל הרפואי, הממסד הפסיכיאטרי מתייחס בסקפטיות רבה לתסמין של דיסוציאציה. אנשים שסובלים מההפרעה עשויים להיתקל בסקפטיות, חוסר אמון וגיחוך מצד גורמים רפואיים. השאלה היא: למה? אפשר לזהות את ההפרעה בסריקות FMRI, אפשר גם לראות שבאופן היסטורי זה ביטוי די שכיח של פוסט-טראומה. למה להטיל ספק? למה לגחך? דיסוציאציה גורמת לסבל, לבושה, לצורך בעזרה והישענות על הזולת. הגיע הזמן שמישהו ישים לב שהסימפטום/הפרעה הזו קיים ומצריך טיפול. זה לא משנה אם זה הפרעה בזהות, ניתוק מהמציאות או הרגשה ששום דבר לא אמיתי: אנשים אמיתיים סובלים מהתסמין וההפרעה, ומגיע להם טיפול רפואי.
