מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
ברוך כהן, רבש"צ קיבוץ מגן, היה ראשון שזיהה את המחבלים המתקרבים לקיבוץ ב-7 באוקטובר. בזכות תושייתו, מנע את כניסת המחבלים ליישוב. "אני זוכר שרצתי לכיוונים וראיתי בסביבות 30-40 מחבלים", משחזר כהן. "יריתי צרורות של כדורים עליהם".
במהלך הקרב, כהן ספג פגיעת טיל RPG שגרמה לקטיעת רגלו הימני. הוא הובהל לבית החולים ונכנס לתהליך שיקום ארוך, שנמשך למעשה עד היום. כהן מעיד שההסתגלות לחיים חדשים תלויה באיך מסתכלים עליהם. "זה הכל בראש. אתה יכול להגיד שאתה נכה ולהתנהג ולהרגיש כנכה, או שאתה יכול להגיד: יש לי בעיה ואני מטפל בה ומתגבר עליה".
עם איזה בעיות אתה מתמודד היום כאדם נכה?
"בעיה אחת זו הנגישות. יש הרבה מקומות בארץ שהם לא נגישים ומקשים עליך להתנייד, וזה אפילו ברמת המדרכות שיש ברחוב. בעיה נוספת היא הדרך שבה אנשים מסתכלים עליך".
לדבריו, חשוב שכשאנשים באים לדבר אתך – הם יפנו אליך בגובה העיניים ולא בטון מרחם. "במיוחד בעקבות המלחמה, כששיש הרבה מאוד אנשים שנפצעו, צריך להסביר לכולם שיש דרך לדבר ולשאול", אומר כהן. "לא צריך להגיד 'תהיו בריאים', כי בטח לא תצמח להם מחדש היד או הרגל, אבל גם לא להתבייש לדבר איתם. הכי גרוע זה שמסתכלים במבט מרחם".
"ואז הרכב נפל לי על הרגל"
אפריל הוא חודש המודעות העולמי לקטועי גפיים. רונן ליטבק, מנכ"ל עמותת "הצעד הבא", מספר שמאז המלחמה הצטרפו מאות קטועים לעמותה. "אנחנו מייצרים עבורם קבוצת שווים, כדי שירגישו שייכות, ומלווים אותם בכל התהליכים הכרוכים בעקבות הפציעה שלהם", אומר ליטבק.
לרגל חודש המודעות, ביקשנו לדבר עם שלושה קטועי רגליים שנפצעו לאחרונה: על החיים שאחרי הקטיעה, הקשיים, התגובות של האנשים מסביב, איך מתמודדים ומה באמת חשוב.
************************
דרושים: מדריכים בצהרון לילדים בגיל הרך של עמותת "האומץ להיות". העבודה היא במשמרות של 3 שעות מדי יום, באזור המרכז. דרוש ניסיון / רקע בהדרכה וחינוך, אמינות, יושרה ואהבה לילדים.
ללוח המשרות המלא של "שווים בתעסוקה" הקליקו כאן >> https://jobs.shavvim.co.il/jobs/
************************
קרינה דרצ'וב (20) מחיפה הייתה לוחמת בקרקל עד לחודש נובמבר האחרון, בו במהלך סיור שעשתה בדרום, התהפך הרכב בו נסעה. "כמה דקות אחרי שהתחלנו את הנסיעה, הנהג איבד שליטה", משחזרת דרצ'וב. "הרכב התחיל להסתובב 180 מעלות והנהג בלם. אחרי זה הרכב התחיל ליפול, ומהתנופה רגל ימין שלי יצאה מחוץ לרכב. זה היה האמר פתוח, ואז הרכב נפל לי על הרגל".
אחרי התאונה נכנסה לשיקום ארוך בבית החולים. במהלך החודש הראשון, כמעט ולא הייתה בהכרה. "בימים הראשונים הייתי מורדמת ומונשמת, וכל החודש הייתי מטושטשת לגמרי", היא אומרת.
דרצ'וב מספרת שצריך להתרגל למצב החדש, ולהתעלם מרעשי הרקע. "יש פעמים שאתה אומר לעצמך: למה אנשים מסתכלים? אבל אין מה לעשות עם זה. צריך להתרכז בהחלמה ולהבין שיש חיים גם אחרי הפציעה".
לדבריה, מי שמאוד מקל עליה את תהליך השיקום הוא בן זוגה, שנמצא איתה בבית החולים. "זה מאוד מחזק אותי וחשוב שיש מישהו איתך ברגעים האלה", היא מדגישה. "אנחנו עושים ביחד הרבה דברים כדי להעביר את הזמן".
למרות הפציעה, דרצ'וב לא מתכננת לעשות ויתור כלשהו ומתכוונת להמשיך בחייה כמו שהיו עד לתאונה. "ברגע שירכיבו לי את הפרוטזה ואני אוכל להיות יותר ניידת, בלי עזרה של אף אחד, אז אני לא רואה סיבה שלא אעשה הכל. אני עוקבת אחרי אנשים קטועים, ואני רואה שהם מסוגלים לטייל לבד ולעשות הכל לבד".
לדבריה, אנשים שעוברים פציעות דומות צריכים להסתכל קדימה ולא להתעסק במה שהיה. "בחודש וחצי הראשונים הייתי במיטה ולא ידעתי אם אוכל לצאת מזה. חשבתי שזה כל כך רחוק ממני. אבל כבר שבוע אחרי שעשיתי את הניתוח, הייתי עם כיסא גלגלים לבד במסדרון. פשוט צריך להאמין שזה יעבור".
מהאנשים סביבה היא מבקשת: "אל תקחו את הבריאות כמובן מאליו. מי שאין לו מוגבלות כלשהי ויש לו ידיים ורגליים, לא חושב על זה בכלל, אבל אי אפשר לדעת מה יקרה. תעריכו את הבריאות".
"החלומות שלנו לא נמצאים ברגל או ביד"
ויולה ימית גוטמן (46) מיהוד איבדה את רגלה בגיל 20, לאחר שסבלה מקרישת דם בכל הגוף. בשנים הראשונות, כך היא מספרת, זה השפיע עליה באופן דרסטי. "בשלוש השנים הראשונות לא יכולתי ללכת עם בגד ים או מכנסיים קצרים", היא משחזרת. "זה היה ברמה שהייתי הולכת בשיא אוגוסט עם מגפיים, גם כדי שאנשים לא יראו וגם כדי שאני לא אראה".
גוטמן מעידה שבהתחלה היו מתרחקים ממנה. "כשהלכתי עם הפרוטזה חשופה אנשים היו שואלים אותי 'למה את הולכת עם זה חשוף?'. זה היה מעצבן אותי נורא".
למרות שהיה קשה לה לשמוע את התגובות, גוטמן מספרת שזה עזר לה לצאת אל האור. "זה היה מן זירוז של התהליך", היא מסבירה. "זה גרם לי יותר לקבל את עצמי, ומהרגע שקיבלתי את עצמי באמת – גם התגובות פחתו".
************************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
************************
גוטמן מעידה שמה שהציל אותה במיוחד היה הספורט שעשתה דרך "הצעד הבא", עמותה שתומכת ומלווה קטועי גפיים. "הפעילויות של האופניים והקיר טיפוס גרמו לי להתחבר לגוף", היא אומרת. "הסביבה שיש בעמותה היא מאוד תומכת ועוזרת להשתקם. אני עוברת שם אתגרים מול עצמי, ושוברת את תקרות הזכוכית שלי".
לאנשים אחרים מייצעת גוטמן אך פעם לא לוותר. "בסופו של דבר הנשמה שלנו היא אצלנו. החלומות שלנו והרצונות שלנו תלויים בנו, וזה לא באמת נמצא בתוך הרגל או היד. אנחנו יכולים להרגיש שלמים גם בגוף שהוא לא שלם".
