שם, בין כוחות השיטור, באוהלים או תחת כיפת השמיים, היא מתבוננת ומבצעת את הפעולה היחידה לה יכולות ידיה – לצייר. עכשיו, לאמנית סמדר אונה יש תערוכה במעון לב גילה בירושלים, שבה היא מרצה בנושא העצמה באמצעות אמנות, ומציגה מבחר מיצירותיה בעת הזו, לרבות ציורים המציגים את ירושלים בלילות, כולל ההפגנות הידועות בבלפור.
אחד האנשים המשמעותיים שנקרו בדרכה הוא הנשיא לשעבר ראובן ריבלין. ריבלין קיבל ממנה את ספרה עם ציוריה “שבע מנות לשבעה ימים”, ובקרוב הוא יקבל ממנה ציור ייחודי שלו ושל רעייתו נחמה ריבלין ז”ל, שכנתה למושב ילדותה. “אמנות היא חלון דרכו אפשר לראות את נשמתה של היוצרת”, כתב לה הנשיא לשעבר לרגל התערוכה החדשה, “צוהר לרצונותיה, מאווייה, חלומותיה וכיסופיה. התערוכה שלך מעבירה לכולנו מסר מאוד ברור. היא פותחת צוהר לעוצמות הגנוזות בך, למאמצייך לא לוותר, לא להיכנע לייאוש ולמרה השחורה. לראות את חצי הכוס המלאה ולהמשיך לראות ולקצור את הפירות מעבודתך הקשה. את ההוכחה לכך שאפשר להמשיך הלאה, וכי השמיים הם הגבול”.
אונה היא חברת קיבוץ איילת השחר, ובעברה שימשה כבכירה בעולם מערכות המידע והמחשוב הארגוני. ביום שבו עברה תאונה קשה (מעדה מבימת חופה) השתנו חייה כליל ומצבה הבריאותי והתפקודי הידרדר. חרף כל זאת ועל אף התלאות שעברה כאישה סיעודית המוגבלת בתנועתה, היא בוחרת להפוך את הלימון ללימונדה ומזמינה בציוריה התבוננות מעמיקה על מאורעות בני זמננו.
תערוכת היחיד שלה, שנפתחה בסוף מאי, מתקיימת כאמור במעון לב גילה (רחוב צביה ויצחק 30 ירושלים), בו מטופלים בחמלה נכים קשים ביותר, כולל אונה עצמה. “בדיוק לפני חמש שנים, בעקבות תאונה, הועברתי למעון מבית החולים איכילוב לשיקום, עד שביתי יונגש ויותאם למצבי”, היא מספרת לאתר “שווים”. “מעל לשלוש שנים וחצי חייתי כנכה סיעודית על גבי כיסא גלגלים ממונע ברחוב, כאשר המגבונים הם המקלחת שלי, כיסא הגלגלים הוא גם מיטתי והשמיים הם קורת הגג שלי. במהלך חגי תשרי האחרונים, כתוספת של טרגדיה במשפחה, הגעתי כבר למצב של טוטאלוס, אחרי שנות סבל בלתי מתפשר עם כל האבסורדים מכל הצדדים”.
מי בכל זאת סייע בדרך?
“בעיקר אלוהים וכוחות ההתמודדות שלי במצבים כה אבסורדיים, אשר נבנו ונבנים בזכות עיסוקי באמנות כציור וכתיבה, ועוד כמה אנשים טובים בדרך, בעיקר איש הנגישות יגאל מסיקה, יואל מרשק מהתנועה הקיבוצית ועו”ד יעל בן דוד, שיודעת לשלב בין הליכים משפטיים להליכים אנושיים, שכל כך חסרים בסיפור שלי”.
האם את מרגישה שיצירתך היא מחאתך וגם הסיבה להמשיך הלאה?
“לא. אני יוצרת כי זה טוב וחשוב למצב ידיי, ולבטח ממלא גם את פנימיותי, אך יצירתי אינה מחאה אלא אוסף של יצירות מכל סוג ותמונות חיים – נוף, מבנים, חלונות, עצים, פרחים, דמויות וכו’. אני מעריכה שבין ציוריי יש גם אולי כאלו עם ביטוי למצב האבסורדי שלי, אך זה מתבטא בעיקר בכתיבה, וניתן לקרוא זאת בספריי או במחזה שמתוכנן בעקבותיהם”.
איך נוצר הקשר בינך לבין נשיא המדינה?
“הדס אלה, מנהלת התרבות במעון הנכים לב גילה, אשר עורכת בו תערוכות לדייריו, פנתה אליי לעשות גם עבורי תערוכה. לא רציתי במיוחד, אך ידידי, איש התקשורת נתנאל סמריק, שמצלם אותי לקראת סרט על התמודדות והעצמה באמצעות אמנות, יעץ לי להסכים, ואף הציע לי לתת באותה הזדמנות מתנה לנשיא לשעבר – אחד מציוריי שגם הוא וגם אשתו נחמה ז”ל מככבים בו, כתודה על הסיוע שלו בהסדרת חיי במסגרת מסודרת ולא ברחוב. מהמעון פנו לבית הנשיא, וכך זה נולד”.
