“בשביל לרקוד, לא חובה לשמוע מוזיקה”, אומרת לאתר “שווים” תמי אסולין (51), מורה, משוררת ורקדנית חירשת, “יש לנו חוש קצב פנימי מצוין, אפילו יותר מאדם שומע, כי אנו קשובים לחושים”, היא מסבירה.
אסולין מתחברת לתופים ומקצבים חזקים, שאותם היא מרגישה דרך הוויברציות שברצפת העץ של הבמה. היא אומרת שאפשר גם להרגיש את המוזיקה כשעומדים קרוב לרמקולים חזקים. “אבל הדבר היפה מכל הוא שהריקוד הוא חופשי, הוא הבעה טבעית של קצב, רגש וטכניקה. הריקוד אינו משועבד לשקעי חשמל”, היא אומרת.
במקביל לריקוד, אסולין מלמדת שפת סימנים בתיכון ביהוד, שם זה מקצוע חובה, וכותבת שירה. ספרה הראשון היה “רוצה” – מחברת בכתב יד שכוללת שירים ושרבוטים מנעוריה. אחריו פירסמה את “עץ אלף העלים”, בהוצאת תמוז, ספר כלל שרים פרי עטה. ספרה האחרון, “יםFa” בהוצאת מעיין, הוא ספר השירה הראשון שנכתב בתחביר של שפת הסימנים הישראלית, ששונה מהתחביר של השפה העברית. בימים אלה היא עובדת על ספר רביעי שיעסוק גם הוא בשפת סימנים.
בשבוע שעבר אסולין נבחרה לתואר “אשת השנה בספרות” של קרן רודרמן. “זה מבורך מאד לקבל הכרה בי כיוצרת”, היא אומרת ומוסיפה “אני שואפת להקים סטודיו משלי, שאוכל ליצור וללמד בכל גיל תנועה ומחול, ושייתן פתוח לאומנים חירשים להתפתח ביצירות ומפגשי תרבות ואמנות”.
בימים אלה, בדרך להגשמת החלום הזה, היא מעלה מופע שירה בשפת הסימנים בשם “שירחירש” ומחבר בין אמנות הריקוד לכתיבה. זהו מופע פרפורמנס, שמבוסס על ים Fa. המופע מתורגם לעברית על ידי מתורגמנית בזמן אמת.
“שפת סימנים היא ריקוד”
“אני חירשת מלידה למשפח חירשת, זו גאווה גדולה”, היא מספרת, “בעלי חירש, אבל הילדים שלנו שומעים, ושפת הסימנים היא שפת האם שלהם. סבתא שלי שומעת, וממנה קיבלתי את האהבה לספרים. כל מתנות החגים וימי ההולדת ממנה, היו רק ספרים עם הקדשה בכתב ידה”. סבתה של אסולין לא הבינה שפת סימנים, “אבל הייתה לנו תקשורת טובה שמבוססת על קריאת שפתים ובעיקר אהבה”.
אסלין למדה ריקוד והוראת מחול בסמינר הקיבוצים “אלו היו שנים מאד טובות וחשובות בחיי. אבל בשנים הראשונות ללימודם, לא היה תרגום לשפת סימנים והייתי צריכה להתמודד עם המכשול הזה בעצמי”, היא מספרת. “בשיעורי המחול לא הייתה לי בעיה כי זה ויזואלי, אבל בשיעורים עיונים לא עשו לי הנחות. כמובן שהשלמתי את החומרים לבד דרך כמה חברות טובות, שעד היום אני בקשר איתן”.
אסולין רקדה ב-“קול ודממה”, להקת מחול מודרני שרקדו בה רקדנים חירשים ושומעים במשותף. היא הייתה חברה גם ב-“עשר אצבעות” – קבוצת תיאטרון ותנועה של אנשים חירשים, בהובלת הבמאי חמד שולברג. לדבריה “שפת סימנים עצמה היא ריקוד, והחיים הם ריקוד”.
אולי שומעים שלא מסמנים, הם המוגבלים
“בילדותי מערכת החינוך הייתה סביב דיבור בקול וללא סימנים”, נזכרת אסולין, “הייתה לנו מיומנות של קריאת שפתיים, והיינו אצל קלינאית תקשורת כי ללמוד להגהות ברור. אבל עם השנים התפתחה המודעות לנגישות ולשימוש בשפת סימנים”.
בעיניה, שפת הסימנים, היא השפה הכי יפה בעולם. “אפשר להתבטא בה בטבעיות. יש בה עושר של סימנים והבעות פנים”. אסולין לומדת בלשנות של שפת סימנים בסדנה שנערכת באגודת החרשים.
“חירשים אינם מוגבלים”, היא מדגישה, “אם אי אפשר לדבר בטלפון, אפשר לבחור בדרכים אחרות לתקשר. זה כבר ענין של תפיסה עצמית ובחירה. יש אנשים שומעים שלא למדו במכללה ויש חירשים שלמדו ועשו תואר שלישי, לכן זה עניין של מוטיבציה ועיצוב חיים”.
אסולין גם מבקשת לאתגר את ההגדרה של מוגבלות: “אולי אנשים שומעים, שלא יודעים לסמן, הם מוגבלים?”. לדבריה, עדיין שיש פערים בין שומעים לחירשים בתחומים שונים בחיים, אך היא אומרת שחברת הכנסת שירלי פינטו, בעצמה חירשת, מייצגת בכבוד את הקהילה.
המופע “שירחירש” של אסולין ייערך ב-“מקום לשירה” בחיפה, ביום חמישי, 20.1.22, בשעה 19:30; וב-“בית הבאר” ביפו, ביום חמישי, 10.2.22 בשעה 19:30.
