שדה התעופה בניו-דלהי, בירת הודו. פקיד מנומנם לוקח מאיתנו את הדרכונים, מסתכל עלינו ומנענע את הראש מצד לצד בתנועה הודית טיפוסית, שלרוב משמעותה חיובית. סוג של אישור או הסכמה. זהו, אוטוטו הטיול הגדול מתחיל רשמית, ואחרי חמש שנים בצבא זה בדיוק הדבר שאני צריך.
המשיכה להודו ולתרבות הכל כך רב-גונית הזאת התחילה אצלי עוד כשהייתי ילד. דודים שלי נסעו להודו לכמה שנים של שליחות, ובכל ביקור שלהם בארץ הם היו מביאים לנו מתנות ומזכרות מתת היבשת הקסומה הזו: קטורת בריחות שונים, ביגוד הודי מסורתי ותקליטים של מוזיקה הודית הם רק חלק מהדברים שאני זוכר. עם השנים התחלתי להתעניין ולחקור יותר ויותר את התרבות ההודית, הדתות, האוכל וההיסטוריה. אין סוף לכמה שאפשר ללמוד על מדינה שבה גרים יותר ממיליארד איש שמדברים יותר ממאה שפות. ככל שלמדתי יותר, כך הוקסמתי יותר. משהו שם היה נראה לי כל כך רגוע, שליו ורוחני. מבחינתי זה היה ברור – טיול אחרי הצבא יהיה רק בהודו!
לא עיכלתי את מה שראיתי
הדלתות האוטומטיות של שדה התעופה נפתחו, ואת פנינו קיבלה הודו במלוא תפארתה. גל חריף של חום (30 מעלות בלילה) מהול בריח של משהו שנשרף, ומעל כל זה – סופת ברקים ורעמים. לקח לי כמה שניות לעכל את כל ההצגה הזאת, אבל נהג הריקשה שצפר בלי הפסקה לא השאיר לי הרבה ברירה אלא לחזור ולהתפקס לפני שידרסו אותי.
לא באמת הבנתי לאן הגעתי, אך התמונה האמיתית התבררה כשיצאנו אל הרחוב בבוקר. הייתה שם כמות עצומה של אנשים, כמות עצומה של פרות, רעש, המולה וריח של משהו מטוגן. נראה לי שבחיים לא ראיתי כל כך הרבה אנשים בבת אחת. תוסיפו לזה את שלל הצבעים של הבדים התלויים בדוכנים השונים ושלל הצבעים והריחות של התבלינים הנמכרים בכל פינה, וקיבלתם סחרחורת חושית. לא הצלחתי לעכל את כל מה שראיתי, שמעתי והרחתי. פשוט הרגשתי שאני מתעלף.
הזיה או מציאות?
פקחתי את עיניי ומעליי ראיתי דמות קצת מטושטשת. אחרי כמה שניות בהן הצלחתי לחדד קצת את הראייה, נגלתה לעיניי בחורה צעירה מאוד, לבושה מדים לבנים וחובשת כובע כזה של אחות בית חולים כמו שרואים בסרטים של פעם. היא דיברה אליי, אבל לא ממש הבנתי אותה, כלומר לא הצלחתי להבין באיזו שפה היא מדברת. לרגע היה נראה לי שאני הוזה. אמנם שמעתי לא מעט דברים על מגוון הסמים שמסתובבים בהודו, אבל לא זכרתי שצרכתי אחד כזה לאחרונה. אני מנסה לענות לה, אבל משום מה לא יוצא לי קול, אני פשוט לא מצליח. לפתע אני רואה את ההורים שלי נעמדים לידי. טוב, פה כבר הייתי בטוח שאני בהזיות קשות.
האמת היא שאמנם הייתי בהזיות, אבל ההורים שלי והבחורה עם מדי האחות היו אמיתיים לחלוטין. הייתי בהזיות משלל חומרי הרדמה ומשככי כאבים שנתנו לי בבית החולים בנפאל בו אושפזתי מיד לאחר התאונה. ההזיות האלו גרמו לי להיזכר בחלקים שונים מהטיול בהודו ונפאל בשלושת החודשים האחרונים. הפעם נזכרתי במפגש הראשון שלי עם הודו. כשהתעוררתי, ההורים שלי, שעברו מסע ארוך מישראל, עמדו לידי המיטה שלי וניסו לשוחח איתי כדי להבין האם אני מסוגל לתקשר והאם אני בכלל מבין מה קרה לי.
תחשבו על זה רגע – עברו בערך 36 שעות מהרגע בו אמא שלי קיבלה טלפון ממשרד החוץ שבישר לה שהבן שלה נפצע קשה. אף אחד בשלב הזה לא ידע יותר מדי על מה שקרה, איך קרה ומה משמעות צמד המילים “פצוע קשה”. מהרגע הזה ההורים שלי ארזו מזוודות ויצאו לדרך כדי להגיע אליי בנפאל. במהלך כל 36 השעות לא היה להם מושג מה קורה איתי. אולי זה נשמע לכם קצת מוזר עכשיו, אבל מאחר שמדובר בשנת 2004 והשימוש בטלפון סלולרי לא היה כל כך נפוץ אז, במשך השעות האלו לא הייתה להם כל אפשרות לברר עד כמה חמור המצב שלי. חוסר ודאות מוחלט.
איבדתי את היכולת לנשום
ההורים שלי מנסים לדובב אותי, ואני מנסה לדבר ולא ממש מצליח להוציא קול. יותר מאוחר אבין שאין לי יכולת לדבר מכיוון שחיברו אותי למכונת הנשמה. קצת מאוחר יותר אני אבין גם שלא איבדתי רק את היכולת לדבר, אלא את היכולת הכל כך בסיסית לנשום. מהרגע הזה החיים שלי תלויים לחלוטין במכונה.
“מה יקרה אם תהיה הפסקת חשמל?” חשבתי לעצמי. כמי שטייל בחודשים האחרונים במחוזות האלו, אני יודע ומכיר את העובדה שהפסקות חשמל הן דבר שגרתי פה, והן מתרחשות כמעט על בסיס יומיומי. “אוקיי, נאמר שתהיה הפסקת חשמל ולא אוכל לנשום, איך אוכל לקרוא למישהו לעזרה?” לקח לי כמה דקות להירגע, ואז נרדמתי שוב. לא היה לי מושג באותם רגעים כמה מתסכל יהיה לנסות לתקשר עם אנשים ללא מילים, ללא קול.
שי רלר הוא מלווה לצליחת אתגרים אישיים ומרצה. בוגר קורס טלוויזיה ושיווק דיגיטלי של מפעל הפיס, רשת 13 ואתר “שווים”
לטור הראשון:
