נושאים קשורים

“אין צוות חינוכי בשעות אחה”צ, הבן שלי חווה רגרסיה”

גן התקשורת "אייל" ברעננה נמצא בחוסר יציבות כבר שנה. הסיבה: ארבע נשות צוות יצאו לחופשת לידה, ללא תחליף הולם. האימהות פנו לעירייה: מפסידות שעות עבודה, והילדים סובלים

המדינה לא מאשרת הסעה – ופעוט מונשם נוסע למעון באוטובוס ציבורי

בחצי השנה האחרונה אימו של שחר (שם בדוי) בן השנתיים מנהלת מאבק מול הרשויות לקבלת הסעה שמותאמת למצבו הסיעודי. במקום לספק פתרונות - הן מגלגלות אחריות

אפקט המלחמה: יותר מחצי מיליון ישראלים יזדקקו לטיפול נפשי

גורמי המקצוע בתחום בריאות הנפש הזהירו בוועדת הבריאות של הכנסת: "רופאים צעירים בורחים מהמערכת הציבורית בגלל תנאי העבודה הקשים"

הכנסת דנה בהגדלת הקצבה לחטופים ששבו מהשבי

לפי ההצעה שנדונה בוועדת הרווחה, הקצבה תוכפל ל-2,600 שקלים ופדויי השבי יקבלו אוטומטית הכרה של 50% בשל הפרעת פוסט טראומה
הסתדרות 480-100

ג’ון מקפאל רוצה להיות הפארא-אסטרונאוט הראשון בעולם

ספורטאי העבר קטוע הרגל יצא למסע אל הלא נודע – בדרך להיות האיש הראשון עם מוגבלות שטס לחלל. "אני רוצה להיות אסטרונאוט, ובמקרה יש לי גם מוגבלות פיזית. זה המסר שאני מנסה להעביר"
ראשיאנשים עם מוגבלויותהרגע בו קיבלתי את הבשורה שאי אפשר לעכל

הרגע בו קיבלתי את הבשורה שאי אפשר לעכל

חזרתי ארצה, סופסוף יכולתי להבין את הצוות הרפואי ואפילו התקמבנתי על חדר VIP. אבל הייתה דממה קשה, ולא רק בגלל יום כיפור. הטור של שי רלר, פרק 7

בית חולים (אילוסטרציה). צילום: Canva
בית חולים (אילוסטרציה). צילום: Canva

ההורים שלי נכנסו אל חדר הרופא, התיישבו, וכשדלת החדר נסגרה, פיו של הרופא נפתח ויצא ממנו משפט חד וברור: “הבן שלכם נפצע קשה מאוד, והוא יישאר משותק לכל חייו מהצוואר ומטה, מרותק למיטה, מחובר למכונת הנשמה, ובגדול בלי יכולת לתקשר עם הסביבה”. לא היה שם שום ניסיון לייפות את המצב או להשאיר שביב של תקווה. וכאילו כל זה לא היה מספיק, קינח הרופא במשפט מחץ שבאמת בא לסגור ולסכם את הנושא: “מבחינה סטטיסטית, אין שום סיכוי לשיפור במצב שלו”.

אני חושב עליהם באותם הרגעים, הקרקע בטח נשמטה להם מתחת לרגליים. אלו אותם הרגעים בהם אתה נמצא פיזית במקום, אבל אתה לא ממש שם. השמיעה מתערפלת, הראייה מיטשטשת, קצב פעימות הלב עולה, והכל נע בהילוך איטי כזה כאילו מדובר בחלום רע. מסכנים, אין לי מושג מה אני הייתי עושה או מרגיש בסיטואציה הנוראית הזאת.

זה אף פעם לא נעים לקבל את המציאות בפרצוף, במיוחד כשמדובר על מציאות שהולכת להישאר (לטענתם של הרופאים) לחיים שלמים, ובמיוחד כשמדובר בילד שלך. ברגע הזה כנראה החל השלב בו הם באמת הבינו את חומרת המצב. אני כותב “החל השלב”, כי בשורה שכזאת פשוט בלתי אפשרי לעכל בבת אחת.

השיחה שלא הייתה

המוח שלנו לא מסוגל לעכל ולהבין את המשמעות הכוללת של אירוע כזה. כשמדובר חלילה באובדן כלשהו של אדם או באובדן של יכולת מסוימת, אנשים מגיבים בדרכים שונות. יש כאלו שמסרבים להאמין, ומשכנעים את עצמם שזה חלום רע. יש כאלו שמקבלים את הבשורה, ומבינים את השלכותיה המיידיות (אדם יקר הלך ולא ישוב, למשל). על אף ההבדל ביניהם, יש להם דבר במשותף – לא אלו ולא אלו יודעים באמת במה כרוך הדבר, או כמה זה לא יהיה קל. זה פשוט מסוג הדברים שמגלים עם הזמן, כל פעם קצת.

אף אחד לא ניגש אליי וערך איתי את השיחה הזאת בה מספרים לי כמה חמור המצב שלי, לא אז ולא בשלב מאוחר יותר. אף אחד לא בישר לי שלא אוכל עוד לרוץ בחוף הים, לחבק חיבוק חם וחזק את היקרים לי, או לאכול המבורגר לבד בשתי ידיי. בדיעבד, הבנתי שזה לא קרה במקרה, בדיעבד הבנתי שזאת הייתה החלטה מודעת של המשפחה שלי לא לספר לי. הבנתי שכך הם בחרו לשמור עליי. בדיעבד אני יכול להגיד, חד משמעית, שזה אחד מהדברים שאפשרו לי לצלוח את התקופה הכל כך קשה הזאת.

המצב הזה כאן – לתמיד

בטח חלקכם מכירים אסכולות רפואיות כאלו ואחרות שדוגלות בלשקף את התמונה כמו שהיא למטופל, לא להסתיר כלום, כי כל ניסיון אחר הוא בגדר בריחה מהמציאות. יודעים מה, מה כל כך רע בלברוח לפעמים מהמציאות? ומה זאת המציאות, באמת? האם המציאות הקיימת היא בהכרח המציאות העתידית? כן, הרבה שאלות – חלקן על גבול הפילוסופיות, ועל חלקן כנראה אין תשובה חד משמעית. מנקודת המבט האישית הנוגעת למקרה שלי, בשלב ובמצב הנפשי והפיזי בו הייתי כשהגעתי ארצה, לא הייתה כל תועלת בשיקוף הדברים כפי שהם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בתחזית שמבשרת באופן חד משמעי שהמצב הזה הוא כאן להישאר לתמיד. אני מאמין שאם מישהו היה עושה איתי אז את השיחה הזאת, היה לי מאוד קשה להמשיך הלאה.

אני לא נכנס לתפקידם של הרופאים בכל הקשור לשיקוף המצב למטופל, קטונתי. כמובן שכל מקרה הוא לגופו. עם זאת, אני בוודאות יודע שקצת תקווה, ולו המינימלית ביותר – יכולה לעזור. ישנן סיטואציות בחיינו שאין לנו באמת יכולת לדעת מה יקרה איתן בעתיד, על אף ההיסטוריה, הסטטיסטיקה או הניסיון בחיים שלנו. הכל יכול לקרות לכולם כל הזמן, וזה מה שיפה בחיים האלו.

החג הראשון שלי

זאת הייתה שעת צוהריים, ערב יום כיפור. בזמן הזה, כשהמשפחה שלי מקבלת את הבשורה שתשנה לה את החיים מהקצה אל הקצה, אני כבר הייתי מחובר לכל מיני מכשירים וצינורות במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים תל השומר. בשונה משאר האנשים ששכבו במחלקה, קיבלתי משום מה חדר VIP פרטי וגדול בסוף המסדרון, ואפילו הכניסו לי טלוויזיה. בשלב הזה הייתי כל כך שמח מהחזרה ארצה, בעיקר כי הייתי מוקף בצוות רפואי שאפשר לתקשר איתו בעברית, זאת אומרת שהוא יכול לקרוא את השפתיים שלי (הייתי מחובר למכונת ההנשמה ולא יכולתי לדבר) ולהבין מה אני מנסה להגיד.

מאחר והיה זה ערב יום כיפור והכל היה קצת לחוץ, הספקתי עוד להיפגש פגישה קצרה עם שתי אחיותיי שנכנסו לחדר עם חלוק ירוק כזה, שנועד להגן עליי מפני זיהום כלשהו. הן היו בהלם, אני בטוח. הן לא אמרו לי כלום, ואם אני זוכר נכון, הן הצליחו להתאפק שלא לפרוץ בבכי. נפרדו לשלום, ואבא שלי נשאר איתי. הערב ירד, השקט מילא את החלל (אתם יודעים, אווירת חג), אבל הפעם זה כמובן היה שונה. אבא ישן על ספסל בחדר ההמתנה של מחלקת טיפול נמרץ, ואני אט אט שקעתי בשינה וחזרתי לשבוע בו טיילנו בעיר וראנסי שבהודו.

הטורים הקודמים בסדרה

פרק 1 – אמרתי לאבא: “אולי עדיף שהתאונה הייתה נגמרת אחרת”
פרק 2 – בלי נשימה: בבית החולים נזכרתי ביום הראשון בהודו
פרק 3 – כלום לא מקרי: המפגש בהודו שישנה לי את החיים
פרק 4 – הוויפאסנה שנכפתה עליי גרמה לי להיזכר באהובתי
פרק 5 – הרופא הסתכל עליי וחשב: “אין לו מושג מה מצפה לו”
פרק 6 – רק כשנתקעתי במדבר בהודו – למדתי לשחרר באמת

שי רלר הוא מלווה להעצמה אישית ומרצה. בוגר קורס הטלוויזיה של מפעל הפיס, רשת 13 ואתר "שווים". נותר משותק בעקבות תאונה שעבר בנפאל. חפשו בפייסבוק: שי רלר - מנטור לצליחת אתגרים

כתבות אחרונות