מדי פעם בפעם, אני נשאל בהרצאות שלי האם למרות התאונה שעברתי בנפאל אני ממליץ לחבר’ה אחרי צבא לטוס ולטייל בדרום אמריקה או במזרח הרחוק. התשובה שלי לשאלה הזאת תמיד ברורה וחד משמעית: “ברור שממליץ!”. נכון, המקומות האלו הם לא הבטוחים בעולם, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, גם לנסוע פה בארץ על הכביש זה לא הדבר הכי בטוח שיש, ובכל זאת, אנחנו עושים את זה לא מעט.
היציאה הזאת מחוץ לגבולות המדינה למחוזות רחוקים היא כל כך חשובה: היא מפגישה אותנו עם תרבויות חדשות, אנשים מרתקים, נופים מטורפים ובכלל מאפשרת לנו להרחיב אופקים, ללמוד דבר או שתיים על העולם, ולהוקיר תודה על זה שיש לנו קורת גג ואוכל, כי יש מקומות בעולם שבהם זה לא כך. אך אולי יותר מכל דבר, טיול שכזה מפגיש אותנו עם עצמנו, מחזק אותנו, מכשל ולמד אותנו איך להסתדר בסיטואציות שונות ומשונות, כאלו שלא לומדים גם בשירות הצבאי.
הדרך חזרה
אני שוכב על האלונקה, כשמעליי עומד הרופא הישראלי שילווה אותי בחזרה הביתה. באופן כללי, כאדם שבכמה שניות איבד את היכולת ללכת או לעמוד והיה צריך להתרגל למצב שכיבה, אתה מוצא את עצמך כל הזמן בוהה באנשים שנמצאים מעלייך. הביטוי “שיחה בגובה העיניים” הופך לזיכרון מתוק. אני זוכר את עצמי מביט על השמיים הכחולים והקצת מעוננים של נפאל, ואני לא ממש מבין מה הולך לקרות עכשיו. כלומר, ידעתי שאנחנו מתחילים את דרכנו הביתה, אך לא באמת הבנתי במה זה כרוך.
רעש המנוע של המטוס שהיה לשמאלי החריש לי את האוזניים, והרופא המלווה התקרב אליי וצעק לי באוזן שהוא הולך קצת להרדים אותי למשך הטיסה. לאט הרגשתי איך רעש המנוע נחלש, איך העיניים שלי נעצמות והשמיים הכחולים הופכים למסך שחור. ואז, כמו בלחיצת כפתור, אני נזרק, בהשפעת חומר ההרדמה, אחורה בזמן.
אבודים במדבר
היינו בדרכנו בנסיעה מהעיר מנאלי לעיר לֵה.מדובר בעיר בצפון הודו, בגובה של 3,500 מטר, ולפי מה שסיפרו לנו המקום הוא יעד חובה לכל מטייל. החלטנו לבדוק בעצמנו את הנושא. מאחר ומדובר בנקודה צפונית יחסית של הודו, מצאנו את עצמנו במהרה מכלים לא פחות מ-19 שעות בנסיעה בג’יפ צפוף, המכיל תשעה נוסעים. שותפינו לג’יפ היו כמה מטיילים ישראלים שהכרנו לצורך הנסיעה.
הכל עבר טוב בששת השעות הראשונות. לפתע, בלי הודעה מוקדמת, הג’יפ האט עד שנעצר לגמרי. “הג’יפ התקלקל”, הכריז הנהג, “תצטרכו לרדת פה”. לרגע לא הייתי בטוח ששמעתי טוב, וחששתי שאני סובל מחוסר חמצן בגלל הגובה בו אנחנו נמצאים, אבל מסתבר ששמעתי והבנתי טוב מאוד. הנהג הסביר לנו שהתקלקל לו איזה משהו בקלאץ’, ושהוא חייב לנסוע לעיירה הסמוכה (3 שעות נסיעה) כדי לסדר את זה. הוא גם אמר לנו שלמזלנו נעצרנו סמוך למחנה צבאי, בו נוכל להעביר את הלילה. הוא הבטיח לחזור ולאסוף אותנו למחרת בבוקר.
תשעה מטיילים ישראליים באמצע המדבר, שאין להם באמת מושג איפה הם, אין להם שום דרך ליצור קשר עם מישהו, והם מבינים בבירור שאם מישהו, משום מה, יחליט שהוא רוצה להעלים או להיפטר מהם, לא ממש תהיה לו בעיה. זה אחד מאותם הרגעים שאין לך יותר מדי מה לעשות, רק לקוות שיהיה טוב – שיאפשרו לנו להיכנס למחנה הצבאי, שנעבור את הלילה בשלום ושבבוקר נהג הג’יפ יחזור לאסוף אותנו. למזלנו, החיילים היו ממש נחמדים, ואפילו כיבדו אותנו בתה חם לפני השינה, ובבוקר אכן הגיע הנהג כפי שהבטיח, והמשכנו בדרך לעבר לה.
ללמוד לשחרר
החוויה הזאת חידדה לי את ההבנה שבחיים שלנו יש לא מעט דברים שהם לא בשליטתנו. חלקם יפתיעו אותנו ללא כל הודעה מוקדמת, לפעמים ברגע הכי לא מתאים. הם יותירו אותנו באי וודאות, חסרי אונים, מבולבלים ומודאגים. אין יותר מדי מה לעשות ברגעים כאלו, פשוט לקוות ולהאמין שהדברים יסתדרו לטובה. זאת פשוט האלטרנטיבה העדיפה יותר.
זה לא פשוט לשחרר ולהתמסר לחסדי היקום. תאמינו לי, אני יודע. עם זאת, לפעמים פשוט אין לנו ברירה. באופן אישי, כנראה כל מה שחוויתי בחיי, ובפרט בטיול הזה, הכין אותי היטב לקראת הטלטלה שאני עתיד לעבור בחיי. נראה שכל אדם שפגשתי, וכל דבר שקרה לי היה מקום בבית הספר של החיים – שנועד להכין אותי לבאות. זאת אחת הסיבות שאני חוזר וממליץ לטייל אחרי הצבא, ובכלל.
קולות עמומים מילאו את החלל. אני פוקח את העיניים, ומסתנוור מאורות אדומים מהבהבים. לקח לי כמה שניות כדי להבין שאני באמבולנס בישראל, ואנחנו כנראה בדרך לבית החולים. לידי ישב דוד שלי לבוש מדים, שמתוקף תפקידו הצבאי עזר לנו עם כל עם כל התיאום של ההטסה הרפואית המורכבת. מדובר בטיסה אחת מנפאל להודו במטוס פרטי, מפוצץ במכשור רפואי, ולאחריה טיסה נוספת של אל-על מהודו. אגב, זאת טיסה רגילה לחלוטין עם נוסעים, רק שמפנים 3 מושבים עבור האלונקה והמכשור הרפואי, ופורסים מחיצה כזאת כדי לא להבהיל את הנוסעים. “ברוך הבא לישראל”, אמר לי הפרמדיק, ומבחינתי הטיול שלי הסתיים רשמית, והתחיל השלב הבא. לא היה לי מושג כמה קשה ומורכב זה הולך להיות.
הטורים הקודמים בסדרה
פרק 1 – אמרתי לאבא: “אולי עדיף שהתאונה הייתה נגמרת אחרת”
פרק 2 – בלי נשימה: בבית החולים נזכרתי ביום הראשון בהודו
פרק 3 – כלום לא מקרי: המפגש בהודו שישנה לי את החיים
פרק 4 – הוויפאסנה שנכפתה עליי גרמה לי להיזכר באהובתי
פרק 5 – הרופא הסתכל עליי וחשב: “אין לו מושג מה מצפה לו”
