לאחרונה נחשפנו למספר מקרי מוות טראגיים של א.נשים עם פוסט טראומה מורכבת, האחרון שבהם סיפורה העצוב של ליבנת גרין. ישבתי לכתוב כמה מילים ואני מבקש מכם, מתמודדי פוסט טראומה באשר אתם, שתקראו עד הסוף.
אנחנו לא מכירים, אתם ואני. אבל למעשה אנחנו כן. כי כולנו מכירים את הסבל. את ההרגשה שאין מקום בטוח בעולם, שאין פיסה יבשה אחת להניח עליה את הרגליים. שלא משנה מה נעשה, אתם ואני – תמיד נרגיש לבד. נרגיש את הסבל. אנחנו פצועים, כואבים, מדממים.
אתה, את, אני – אנחנו מכירים ומכירות. כולנו שותפים לאותה חוויה כאילו אין לנו כלום. אנחנו לבד בעולם, ואף אחד לא מבין אותנו. ויש מלא אנשים שהבטיחו להיות שם בשבילנו – אבל ברגע האמת נטשו אותנו כי הם לא הצליחו להבין ולהכיל את הטראומה שלנו. וזה כואב ושורף בלב.
וכל החיים האלו, שהיה בהם כל כך הרבה רע וכל כך מעט טוב – כל כך קשה להישאר בהם. מי כמוני יודע. אתם יודעים כמה ניסיונות אובדניים היו לי? כמה אשפוזים? כמה פסיכיאטרים בלי הכשרה מתאימה שכתבו שיש לי אישיות גבולית? שחררו אותי הביתה בלי הטיפול המתאים כי הם בורים. שחררו אותי הביתה למות. אני מבין כל כך את הקריאה שלכם, את הצעקה. כמה עוד דם צריך להישפך כדי שמישהו ישים לב שאנחנו פה?
אבל אני רוצה להגיד לכם משהו, ובבקשה תקשיבו לי טוב. זה לא אשמתכם! ובגלל שזה לא אשמתכם, אין שום סיבה שתקבלו את העונש. מגיע לכם לחיות, ומגיע לכם חיים טובים. מגיע לכם לפרוח ולפרוח. מגיע לכם להיות מאושרים.
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
יש אנשים כמוני שעברו את התופת ושרדו, והיום אנחנו חיים טובים. לא תמיד קל לי, יש לי ימים שהם קשים מאוד – אבל בסופו של יום מצאתי טעם ומשמעות לחיים שלי. והסבל שלי לא היה סתם, הוא מאפשר לי היום להילחם גם בשבילכם. להילחם עבור תקציבים, עבור מערכת טובה יותר, עבור הכלה. להילחם עבור הזכויות. המאבק הזה הוא לא רק שלכם, הוא שלי ושל עוד הרבה אנשים טובים. אז בבקשה, בבקשה תחיו.
זה כל כך מפתה לשים תאריך ולהגיד, אם עד הזמן הזה והזה דברים לא ישתפרו – אני פשוט אלך. אבל זה לא עובד ככה. החלמה זה תהליך ארוך. אם לקחו לי 18 שנה להידפק, להתרסק, להתפרק – אני צריך לפחות עוד 18 שנה כדי להיבנות מחדש. ואני יודע איך זה מרגיש לעמוד מול פסיכיאטר שבקושי מקשיב לך, ועד שהוא מועיל בטובו לתת לך הכרה באחוזי נכות. ואני יודע איך זה מרגיש שאין בשביל מה לחיות.
אבל אני אגלה לכם שאני גם יודע איך זה מרגיש לחיות. איך זה מרגיש אחרי שבע שנים של טיפול סוף סוף להצליח להיות במערכת יחסים אוהבת, בה מכבדים את הגבולות שלי. אני יודע איך זה מרגיש למצוא עבודה שמתאימה לכוחות שלי, אבל גם מכבדת אותי בזמנים הקשים. אני יכול לספר שיום אחד מפתחים חוסן, ומצליחים להתמודד עם נטישה, עם דחייה, עם לקבל לא. יום אחד קמים בבוקר ומגלים שיש חשק לחיות. וזה לא קורה סתם, זה קורה אחרי הרבה עבודה מאוד קשה. גם אתם יכולים.
והחלמה זה לא מסע ליניארי. יש זמנים קשים ממש, ויש גם זמנים טובים יותר. לאט לאט תצברו מספיק חוויות טובות כדי שיהיה מה שיתדלק אתכם בזמנים הקשים. יש במסע הזה כל כך הרבה צלקות, כל כך הרבה כאב, אבל גם כל כך הרבה טוב. וכן, לוקח זמן להגיע לטוב, אבל אני מבטיח לכם: זה אפשרי.
אז מה שאני רוצה להגיד לכם זה שאתם חזקים. תראו מה עברתם עד עכשיו, ושרדתם כל יום! ויום יבוא ולא תצטרכו לשרוד. יום יבוא ופשוט תחיו. ויהיה קל לנשום. זה לא יהיה קל, אבל עברנו את הדברים הכי קשים שבני אדם יכולים לעבור, אז מה זו החלמה בשבילנו? קטן עלינו! אלבר קאמי כתב: “אין לך גורל שאי אפשר להתגבר עליו בעזרת הבוז”. זה משפט שעוזר לי כשאני מרגיש קטן, קורבן ובלי שליטה על המציאות שלי. תמצאו את המשפטים או הסמלים שמאפשרים לכם להחזיק מעמד. תמצאו את קבוצת השווים שלכם, אלה שמבינים את הכאב והסבל ויהיו שם בשבילכם. תמצאו את הכוח להיות ההורים עבור עצמכם. אתם סובלים, אבל אתם לא חלשים.
יום יבוא ויהיה יותר טוב. אני מבטיח.
