נושאים קשורים

מרגש: אנשי “בית הגלגלים” מנציחים את המתנדבים שנהרגו ב-7 באוקטובר

חברי עמותת בית הגלגלים, המתמודדים עם מוגבלות פיזית קשה, מובילים מיזם הנצחה לאנשי ובוגרי העמותה שהלכו לעולמם. בין היתר, מופיעים באתר החדש שמותיהם של מתנדבים שנהרגו באירועי השבת השחורה

חוקרים: זה מה שגורם לאוטיסטים עם חום להתנהג “נורמלי”

תופעת "אפקט החום", שמשפרת תסמיני אוטיזם בזמן זיהום של הגוף, נחקרה עד כה רק בעכברים. כעת זוג מדענים ינסה לפתח טיפולים לבני אדם שיחקו את התופעה – גם בלי חום

אחרי הדייט הוא סימס “את נוירוטית ונרקסיסטית”. הוא צודק?

"הוא נישק אותי עם ריח של חומוס ולא זכר מתי היה הסקס האחרון שלו, אז העפתי אותו מהבית". אז למה לרננה יש עכשיו מחשבות שניות...

כך הצלחתי (בסוף) להצביע בבחירות

באמת שרציתי להיכנס לקלפי, אבל הגוף שלי נכנס למצב של סטרס. הרגליים נעו לבדן, ופשוט מצאתי את עצמי עומדת בתחנת אוטובוס ורק רוצה לברוח. זה מה שקרה אחר כך



אירוע בריונות חמור: צילמו נער אוטיסט בשירותים של בית הספר

שישה נערים ממקיף ט' באשדוד נחקרו במשטרה והושעו מהלימודים לאחר שהתעללו בנער בן גילם מכיתת התקשורת, על הרצף. אמו של הילד: "זו טראומה לכל החיים"
ראשיאוטיזםהערות על גוף של אישה הן הרסניות. במיוחד אם היא אוטיסטית

הערות על גוף של אישה הן הרסניות. במיוחד אם היא אוטיסטית

אני לא מבינה מאיפה החוצפה והחטטנות שיש לאנשים להגיד לי דברים כמו "רזית" או "השמנת". אין לכם דברים יותר חשובים להתעסק בהם? זה הניסיון שלי לטפל בנושא המורכב – "דימוי גוף"

לי נווה גיא-רון. צילום מהאלבום הפרטי
לי נווה גיא-רון. צילום מהאלבום הפרטי

לא בהכרח קל לי העניין, אבל  אני רוצה להתייחס למונח “דימוי גוף”. זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה לכתוב על הנושא, אבל זו הפעם הראשונה שאני אשכרה מחליטה לפרסם משהו בנוגע אליו. אני רוצה לנסות לבטא את נקודת המבט שלי.

דימוי גוף הוא נושא כאוב ומורכב, ואנסה להתייחס אליו מכמה היבטים. חשוב לעשות זאת כדי לנסות להסביר את הקושי עם דימוי גוף. לא רק הקושי שלי, כי אני מניחה שיש לו שותפים רבים, וכמובן שלא רק אנשים עם מוגבלות. אני חושבת שמדובר בנושא שנוגע לכולם, וקל וחומר לנו, האוכלוסייה של אנשים עם מוגבלות, ונשים עם מוגבלות בפרט.


עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >>> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova


הקושי המרכזי עבורי הן אותן הערות שאנשים מסביבי מרשים לעצמם לומר על הגוף שלי: “רזית”, “השמנת”, ועוד שלל הערות בלתי פוסקות על איך שאני נראית. אני  מבינה שזה לפעמים מגיע ממקום טוב, אבל ההערות האלה צובטות לי בלב. האם אנשים מרשים לעצמם להעיר לי מפני שאני אישה או אולי כי אני אישה אוטיסטית? קשה לי לומר מה בדיוק נותן להם את התחושה שאפשר לומר בפניי כל העולה על רוחם או על דעתם, אם זו ביקורת על משקלי או על מה וכמה מותר לי לאכול ובאיזה סוג מזון מדובר. בכלל, התערבות בלתי פוסקת במה שאני אוכלת ובאיך שאני נראית.

בכנות, אני לא מצליחה להבין את האובססיה הבלתי נגמרת עם הגוף שלי. אני באמת שואלת. אין דברים אחרים יותר מורכבים מהמשקל שלי? למשל המצב הכלכלי, או לא יודעת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני? באמת, קצת קשה לי להבין את סדרי העדיפויות של האנשים, שלא לדבר על החוצפה הבלתי נגמרת.

הייתי רוצה להסביר לאחרים מה ההערות האלה עושות לביטחון העצמי שלי. אני מרגישה שלאט-לאט הן מפרקות אותו לרסיסים, וכך לפעמים גם את הרצון והחיוניות שלי בחיים. אני יודעת שזה דרמטי, אבל זאת האמת.

אז בבקשה, שימו בבקשה לב להבא למילים שיוצאות לכם מהפה. הדברים האלה נכונים לגבי כל הנשים, ואולי במיוחד בהתייחס לבנות אוטיסטיות או עם מוגבלות אחרת. הפגיעה בנו היא כפולה. די עם זה.

ילידת 1994. רווקה. מתגוררת בתל אביב. מוגדרת מינקות כאוטיסטית NOS. לא מדברת. כותבת בתמיכה. סטודנטית באוניברסיטת תל אביב לתואר בספרות ובמדעי הרוח. כותבת על הגישה שלה לחיים וכדי לגשר בין עולמם של האנשים עם הצרכים המיוחדים לעולם "הרגיל".

כתבות אחרונות