הצעת החוק שממשלת ישראל יוזמת צריכה לעורר חרדה גדולה בלב כל מי שיש לו קרוב עם מוגבלות או קרוב קשיש.
כפי שפורסם אתמול ב"שווים", משרד הרווחה והשירותים החברתיים מבקש לקדם בחקיקת בזק חוק שיגביל יציאות וביקורים במעונות של אנשים עם מוגבלות, במעונות קטינים בסיכון ובבתי אבות. בסעיף ב' (מטרת החוק המוצע והצורך בו) מנמק המשרד את החקיקה בנימוק של יעילות כלכלית, שאין בו קורט של הומניזם: לכל המקומות האלה אין מספיק חדרים וכוח אדם הדרושים לבידוד מניעתי ו"הגדלה נוספת של אנשי צוות אינה ריאלית בימים אלה".
כלומר, המדינה לא מתכוונת לסייע בפתרון הבעיה למרות שזו הייתה יכולה להיות החלופה ההומנית לניתוקם המוחלט של אנשים אלה מהעולם.
בסעיף ג' מציין המשרד כי הוא מודע לכך שהחוק יפגע בקשר הרציף והחשוב של הדיירים עם משפחתם, שהוא גם זכות המעוגנת בחוק. במלים אחרות: תחושת הנטישה שעלולה לגרום לפגיעה נפשית, לרגרסיה ולירידה ברצון לחיות היא נזק שהמשרד מוכן לשאת בו.
סעיף ד' מציע "נחמה" מסוימת. הוא מבשר לנו כי בניגוד לחלופה של הגדלת צוות הטיפול, לניתוק הדיירים מהעולם אין עלות תקציבית.
בסעיף 3 (א') נדמה שהמדינה משחקת במשחק של הכל או לא כלום. היא מציעה לך: הותר את יקיריך בידי המדינה ואולי לא תראה אותם לעולם, או קח אותם הביתה, גם אם אינם חולים בקורונה, ובהזדמנות זו גם תסיר את עול הטיפול בהם מהמדינה. רק התקציב שנועד להם יישאר ביד המדינה, כי התקציב עובר דירה אחרון. יעילות כלכלית כבר אמרנו?
החוק הזה עלול לערער באופן מוחלט, ולפרק זמן שאינו ידוע, את האיזון בין טובת הכלל (כפי שמבין אותה משרד הרווחה) לבין זכויותיו החוקתיות של הפרט: לחיים, לחופש תנועה, לשוויון. האיזון לא יופר במידה כזו אצל כולם, אלא רק במקרה של הפרט החלש מאוד.
ההצעה הזו מחלישה כפליים את כל מי שזקוק שהקרובים שלו, שדואגים לו אישית, יהיו בקשר איתו לצורך סינגור עליו, לצורך דאגה לאינטרסים שלו. היא יוצרת מצב שיבודד את החלשים, יחליש אותם עוד יותר מבחינה חוקית, פיזית ונפשית, וימנע מהם לקבל את ההחלטות על גופם. המוסד המטפל יקבל אותן.
אחת מהחלטות עשויה להיות (במדינות מסוימות בארה"ב כבר מזהירים מפני זה) לא להציב אותם במקום גבוה בתור למכונת הנשמה או אולי בכלל לא, כי הם אנשים עם מוגבלות/ קשישים, ואינטרס הכלל מחייב מתן עדיפות לצעירים, חזקים ולא מוגבלים.
האם זוהי דרכה של מדינה יהודית ודמוקרטית? נדמה לי שהתשובה שלילית בשני ההיבטים. מדינה דמוקרטית דואגת לזכויות כל אזרחיה במידה שוויונית, גם כשהם מקשישים או נחלשים. גם אם הם אנשים עם מוגבלויות. מדינה יהודית מכירה בפסוק: "אל תשליכני לעת זקנה. ככלות כוחי אל תעזבני".
ושאלה נוספת, לא פחות חשובה: האם חקיקה כזו היא חקיקת חירום ראויה או שימוש שגוי בסמכות? האם חוק זה בכלל ראוי לספר החוקים של מדינת ישראל או שהוא מבייש אותו ואותנו כחברה? מה שבטוח, את הקשישים ואת האנשים עם מוגבלות הוא כבר בייש.
איל שחל, אוטיסט בן 18.5, הוא סטודנט למשפט ציבורי באוניברסיטה הפתוחה
