מאת יסמין ארדיטי
מגיפת הקורונה תפסה את כולנו לא מוכנים. הכאוס, הבלבול וחוסר האונים נוכח המציאות החדשה שנחתה על כולנו “אאוט אוף נו וור”, הצליחו לחדור גם אל ילדינו המיוחדים.
כאמא יחידנית לשלושה, שניים מתוכם על הרצף האוטיסטי, מצאתי את עצמי מג’נגלת בין חדרי ילדיי, עוזרת בלמידה מרחוק, ממלצרת, פותרת בעיות, מתווכת את הקושי, מפחיתה חרדה, והאמינו לי שזה קשה שבעתיים לילדינו שחווים חרדה קיומית אינסופית.
כעת, משנשמעים קולות אחרים הקוראים אט-אט לחזור אל השגרה בהדרגה, ומשנעתר משרד החינוך להחריג את ילדי החינוך המיוחד ולהשיבם למסגרות החינוכיות, אני חושבת שזה הכי נכון בעת הזו. מכמה סיבות.
בראש ובראשונה, המסגרות הן קטנות ולא עמוסות, ואפשר לקיים בהן את ההנחיות של משרד הבריאות.
לילדינו מאוד חשובים השגרה ורצף הלמידה במסגרת העוטפת והמוכרת, והיא מסייעת ונותנת להם ביטחון בתוך כל הלא נודע והכאוס שבחוץ.
הטיפולים הפרא רפואיים מאוד מחזקים ומקדמים אותם, וחשוב להמשיך ולתת להם אותם בתוך המסגרת. לא מעט הורים מספרים על רגרסיה שחלה בילדיהם בחודש האחרון, וחודשים ארוכים של טיפולים בשגרה ירדו לטמיון.
אני שומעת כל הזמן מחברותיי כמה קשה להן להתמודד עם הילדים בבית, עם הנסיגה, עם סיר הלחץ המשפחתי. מצד שני, יש בהלה שמא יהפכו את ילדינו לשפני ניסיונות של מערכת החינוך, ותהיות מה פתאום להתחיל דווקא איתם את החזרה ללימודים.
הטיעונים של המתנגדים מובנים, אבל אני לא מסכימה איתם. המציאות מוכיחה מדי יום שהנפגעת העיקרית מהמגיפה היא האוכלוסייה המבוגרת, שסובלת גם כך מבעיות מורכבות וממערכת חיסונית מוחלשת. ילדים, לשמחתנו הרבה, נותרים כמעט לחלוטין מחוץ לסטטיסטיקה.
במצב הזה, לא להחזיר את ילדינו למסגרות הלימוד שהם כל כך זקוקים להן, תהיה טעות גדולה. צעד של פאניקה במקום צעד של היגיון. נקווה שמשרד החינוך וההורים יבחרו הפעם בהיגיון.
הכותבת היא אמא לשלושה ילדים מראשל”צ, שני בנים בכיתות תקשורת (7 ו-15) ובת (10) בחינוך הרגיל
