קראתי הבוקר, ובכלל לאחרונה, דברים קשים מאוד שגרמו לי לרצות לצרוח. להתפוצץ.
הכתבה הראשונה תיארה מקרה של ילד קטן שקשרו אותו לכיסא. ילד צעיר מאוד, אוטיסט, שההסתובבויות שלו הפריעו לגננת. הוא היה לה נוירוטי מידי. אז היא קשרה אותו לכיסא כדי שלא יזוז וקראה לעניין הזה הליך טיפולי. הוא אמר לה שכואב לו ושקשה לו, אבל אף אחד לא הקשיב. האמא סיפרה שהוא בכה ולא רצה ללכת לגן, אבל גם לזה אף אחד לא הקשיב.
בכתבה השנייה סופר על שלושה דיירים בהוסטל שמתו. מהרעלה! בנוסף, עשרות דיירים חלו. אז סגרו את המטבח באותו הוסטל.
נדמה לי שבזמן האחרון יש יותר מדי מקרים כאלה – גם בנוגע לקטינים וגם בקשר לבגירים עם צרכים מיוחדים. הם עוברים התעללות, לועגים להם, משתיקים אותם, פוגעים בהם פיזית, גורמים להם נזק. הדבר הזה הופך לי את הבטן. היו כמובן לא מעט מקרים כאלה בעבר, אבל לאחרונה נראה שיש יותר.
את כרמל מעודה שנאה כל המדינה, ובצדק. האם יש יחס דומה ומודעות דומה גם לכל מקרי ההתעללות הזוועתיים במוסדות ה”מיוחדים”? ואם כן – למה לא עושים עם זה משהו? למה לא משנים את השיטה?
העניין מטריד אותי ממש. אני מרגישה שאנחנו קבוצה חלשה, ויש כאלו שמרשים לעצמם להתייחס אלינו איך שהם רוצים. כנראה שכולם מרגישים שהם יודעים יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו ומה נכון לנו. למדנו פשוט לקבל את זה כפי שזה. מסווגים אותנו לפי רמות ושמים במסגרות, שאתם קוראים להן “מיוחדות”. אומרים לנו איך להתנהג. אומרים לנו שאנחנו צריכים להתאמץ. מבטלים אותנו. קושרים אותנו. לא מקשיבים גם שזה כואב. לא מקשיבים.
לאחרונה חגגנו את יום העצמאות. ואני אומרת – תשחררו אותנו מהכבלים האלה! תנו לנו להיות אנחנו. תקשיבו לנו. תנו לנו כוח. אנחנו לא צריכים מסגרות “מיוחדות”. לא גנים ולא הוסטלים. לא צריכים שתטפלו בנו שם. אנחנו צריכים חופש, הקשבה, קבלה, הכלה, אנושיות, אכפתיות. שישמעו אותנו באמת, שנהיה חלק באמת, לא בצד או במסגרות מיוחדות. שנהיה איתכם בכיתות, בגנים, בבתי הספר, באוניברסיטה, במקום העבודה. תנו לנו מקום וקול. אני יודעת ואני מבטיחה שזה ישתלם לכם, לא רק לנו. גם לכם. מילה של לי.
