מאמר מערכת
לא משנה כמה העולם נע קדימה, יש אנשים שתמיד יעדיפו להישאר מאחור. מאז שנות ה-60 של המאה העשרים אנחנו כחברה בוחנים מחדש את הדרך בה אנו מתייחסים אל מתמודדי נפש. תנועות זכויות אדם מעלות מודעות, העולם מתקדם. אבל איכשהו כל הקידמה הזו החליטה לדלג בקלילות מעל כנסת ישראל.
השבוע, חבר הכנסת ויושב ראש ועדת החוץ והביטחון רם בן ברק (יש עתיד) אמר במהלך ראיון: "אנחנו מבינים שלנתניהו יש בעיות נפשיות כאלו ואחרות". אחר כך, בעקבות ביקורת חריפה שספג, התנצל.
בן ברק לא אמר את הדברים בחלל ריק. גם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הביע את דעתו "המלומדת והמקצועית" על בריאותם הנפשית של בני משפחת נתניהו. בראיון ל"דמוקרט TV" בשנה שעברה הוא אמר: "מה שלא בר שיקום זו מחלת הנפש של ראש הממשלה, אשתו ובנו. בתנאים רגילים כל רופא פסיכיאטר שיש לו מצפון היה אומר שצריך להוציא צו אשפוז לו, לה ולבן".
בימים אלו ממש מתקיים משפט דיבה של משפחת נתניהו נגד אולמרט על האמירה הזו ואמירה נוספת באותו הסגנון. כן כן, בזה שני ראשי ממשלה לשעבר של מדינת ישראל עוסקים.
גם הצד השני של המפה הפוליטית לא חף מהעניין הזה. בבחירות 2019 גורמים פוליטיים בליכוד החלו להפיץ שמועות לגבי שפיותו של בני גנץ, הרמטכ"ל לשעבר ומי שניסה להחליף את נתניהו בסבב הבחירות ההוא. דובר הליכוד, למשל, יונתן אוריך, פירסם בחשבון הטוויטר שלו את המשפט הבא: "גנץ נראה לא שפוי. לא פחות מסכנה למדינה. שיהיה בריא".
בין היתר עשו אותם גורמים פוליטיים שימוש נרחב בדיווח של העיתונאי בן כספית, שחשף כי גנץ הלך לפסיכולוגית אחרי שסיים את תפקידו בצבא. שאלה: האם ידיעה שגנץ ביקר אצל רופא לצורך ייעוץ רפואי הייתה משמשת מישהו מהיריבים שלו לצורך שיימינג פוליטי? אנחנו חושבים שהתשובה ברורה.
ובואו נדבר שנייה על תגובתו של גנץ. במקום לנזוף בשימוש הבזוי והסטיגמטי שעשו יריביו בבריאות הנפש, מטהו בחר להגיב שמדובר בשקר גס, והפסיכולוגית הנ"ל הייתה בסך הכל יועצת ארגונית שהוא נעזר בה. מאוד חבל שהוא פיספס הזדמנות חשובה לצאת עם אמירה חד משמעית שאין שום פסול או פגם באנשים שהולכים לפסיכולוגית. איך אתם חושבים שמרגישים אנשים שנשלחו לקרב על ידי גנץ ושבו אלינו הלומי קרב ועם נכות? איך הם אמורים להרגיש כשהרמטכ"ל לשעבר מתייחס אל נושא בריאות הנפש בצורה כזו?
כשבבית הנבחרים שלנו יושבים אנשים ששוב ושוב מדברים על בריאות הנפש כמו נוסעים בזמן מהמאה ה-19 ואחורה, זה מעלה תהיות: אם זה מה שנציגינו בכנסת חושבים על אחד מכל חמישה אנשים בציבור, את מי בדיוק הם מייצגים? וגם את הצורך לצעוק: אולי די? אולי מספיק? למה אנחנו בכלל מנהלים את השיח הזה?
אז פוליטיקאים יקרים. נכון, יש כאן יותר מדי מערכות בחירות בפחות מדי שנים והאמוציות בשמיים, אבל בחיאת, עזבו את מתמודדי הנפש לנפשם. התמודדות נפשית לא מגדירה את יכולתו של אדם, גם לא את יכולתו של מנהיג, כפי שמעידות דמויות מעט יותר משפיעות על ההיסטוריה העולמית מאולמרט, נתניהו וגנץ. אברהם לינקולן, לדוגמה, ווינסטון צ'רצ'יל, מרטין לותר קינג.
התמודדות נפשית אינה כתם של רפש; משהו שיש להירתע ממנו ולהרחיק מהחברה. אחד מכל חמישה אנשים סובל מזה, והוא סביבנו במשפחה, בעבודה, ברחוב, וככל הנראה גם במשכן הכנסת בירושלים. התמודדות נפש היא בסך הכל מחלה ככל המחלות, מחלה שמגיעה מהגנטיקה שלנו, מהדרך שבה המוח שלנו פועל, וגם מהסביבה ומהחוויות והטראומות שעברנו לאורך חיינו. אין שום סיבה בעולם להפוך את נושא בריאות הנפש או טיפול נפשי לכלי לניגוח.
בחיאת, שחררו.
