באחד מערבי הנטפליקס נתקלתי בסרט המפעים והבועט "ואז ברברה פגשה את אלן", סרט אנגלי באורך שעה על שני אמני קברט נכים שמתאהבים ויוצאים למסע משותף בו הם פועלים להנגשת מקומות לנכים אחרים.
ברברה מחד היא צינית וחשדנית, מרותקת לכיסא גלגלים, ואלן מצד שני נושא צליעה, שתגרום לו בהמשך עלילת הסרט להשתמש לבסוף בכיסא גלגלים. אחרי הרבה משחקי חיזור וחשדנות מצד שני הצדדים (מוגבל אף פעם לא מאמין שבאמת אוהבים אותו) הם מתאחדים באהבה פורייה. מה זו אהבה פורייה? ההכרה המשותפת בכך שנמאס להם שאי אפשר להיכנס לכל מקום ציבורי, כי רובם לא מונגשים לנכים (כמו למשל בתחבורה הציבורית). מתוך ההכרה הזו הם יוצאים למאבק.
מפעים, סוחף, מצחיק ומריר
בפעילותם הם סוחפים את כל מוגבלי אנגליה לסדרה של הפגנות ענק, וביטול "הטלתרום", אירוע התרמה לנכים שהוא כמו "כנפיים של קרמבו" הישראלית – רק באנגליה. האנשים עם המוגבלות לא רוצים לשתף פעולה עם הרחמים האלו והצביעות שבתוכם.
המחאה שהשניים ארגנו עושה פלאים באנגליה, אבל באה על חשבון הזוגיות של ברברה ואלן. הם לא עושים את עצמם: הם אולי גיבורים בלספר בדיחות על הסטיגמות הקשורות לנכים – אבל הם באמת חולים. מצבו של אלן מדרדר, וברברה שם כדי להיות עזר כנגדו.
מדובר בסרט מפעים, סוחף, מצחיק ומריר על המציאות הקשה בה מדורת השבט מתייחסת אל הנכים כקונצנזוס של רחמים. הסרט משדר מסר שאומר: "די, אל תתנו לנו להתחנן ולצאת להפגנות מעוררות אנטגוניזם כאילו היינו שוב אותם 'נודניקים' שחוסמים את הכביש רק כדי שיעשה צדק, ונמשיך להתקיים מקצבה מבישה". ברברה ואלן, לצד המוחים, זועקים את המסר של הנכים – תנו לנו את המגיע לנו בלי תהליך משפיל שמבזה אותנו עד כדי איבד אמון בעצמנו והחרפת המחלות שלנו.
אל תעשו לנו טובה
זה סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, על איך אפשר להתאחד במקום להתפלג להמון ועדי נכים (כמו שקורה בישראל), לשלב ידיים ולומר – "אנחנו חלק מכם, אל תיתנו לנו מעשר או תעשו לנו טובה". כשתורמים לאנשים עם מוגבלות – מנחיתים אותם. אל תיתנו לנו רחמים, תנו לנו לחיות, תנגישו מקומות, אל תדירו את רגלי הנכים המשותקות מלהגיע למקומות עבודה, ועד בכלל.
רק תנו לנו לחיות ולאהוב, כי יש לנו הרבה מאוד מה לתת, בלי שום קשר כמה אנחנו צריכים את כיסאות הגלגלים. יש לנו גלגלים לא רק בכיסא, אלא גם במוח ובכלל.
