“אבחנה של אוטיזם אינה קביעה בדבר מחלת נפש, ואינה יכולה לשמש כשלעצמה בסיס להוראת אשפוז כפוי” – כך קבע לאחרונה בית המשפט המחוזי מרכז במסגרת ערעור של אדם אוטיסט נגד החלטה לאשפזו בכפייה. לפני כמה שבועות, בערעור נוסף באותו תיק, נתן בית המשפט העליון חותמת על קביעה זו כאשר פסק: “גישה זו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה (העליון) בסוגיות אלה”.
המערער, בן 32, מאובחן על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה ומתגורר בהוסטל. בעקבות “אירוע תאונתי” שעבר באפריל השנה חל שינוי בהתנהגותו, אשר הוביל להפנייתו לבדיקה פסיכיאטרית. על רקע זה, בתחילת אוקטובר הוציא הפסיכיאטר המחוזי בעניינו הוראת אשפוז כפוי שבה צוין, בין השאר, כי הוא שרוי “במצב פסיכוטי” ומגלה מחשבות אובדניות.
המבקש הגיש על כך ערר לוועדה הפסיכיאטרית ונדחה. בהמשך לכך הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, ואף הערעור הזה נדחה. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, בהתאם לפסיקתו הברורה של בית המשפט העליון, כי אבחנה של אוטיזם אינה קביעה בדבר מחלת נפש, ואינה יכולה לשמש כשלעצמה בסיס להוראת אשפוז כפוי. כמו כן בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי טעם זה לא היה הבסיס להוראת האשפוז, אשר נשענה בעיקרה על קביעתו של הפסיכיאטר המחוזי בעניין מצבו הפסיכוטי של המבקש ומסוכנותו העצמית.
לצד זאת, בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על אופן ניסוחה של ההחלטה שנתנה הוועדה הפסיכיאטרית, כמו גם על ניסוחה של חוות הדעת הרפואית העדכנית שצורפה לגבי מצבו של המבקש, שלא הבחינה במידה מספקת בין תיאור מצבו בעת האשפוז לבין ההתפתחויות שחלו בו לאחר מכן. על כן, בית המשפט המחוזי הדגיש כי כל החלטה נוספת בעניינו של המבקש תצטרך להתבסס על מידע מפורט ואמין מגורמי המקצוע בבית החולים שבו הוא מאושפז.
באמצע אוקטובר הוארכה תקופת האשפוז של המבקש בשבוע נוסף. בהוראת האשפוז צוין כי הוא שרוי “במצב פסיכוטי חד”, וכי הוא “ממשיך לבטא תכנים אובדניים”. על החלטה זו הגיש המבקש ערר חדש לבית המשפט העליון. לטענתו, בית המשפט המחוזי איפשר את אשפוזו אף שאינו מצוי במצב פסיכוטי, ועל כן אינו עומד בתנאי החוק. עוד טען כי ההחלטה נובעת אך ורק בשל אבחונו על הרצף האוטיסטי. בנוסף, נטען בבקשה שלא יוחס משקל מספק להיעדר הנמקה מפורטת דייה של החלטת הוועדה הפסיכיאטרית, שהיא גוף מעין שיפוטי.
בינתיים, חלו התפתחויות בעניינו של המבקש על רקע ההחלטה שקיבלה הוועדה הפסיכיאטרית לשחרר אותו. בהחלטת הוועדה צוין כי היא מבוססת על השיפור שחל במצבו. הוועדה הדגישה כי הוא אינו מבטא בשלב זה מסוכנות ממשית כלפי עצמו או אחרים. לגופו של הערעור, טענה הוועדה כי לא נפל פגם בהחלטה המקורית על אשפוזו, כמו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
למרות ההתפתחויות החיוביות, ביקש המערער להמשיך ולדון בבקשת רשות הערעור בבית המשפט העליון, בטענה שמדובר ב”שאלות עקרוניות שנדרשת בהן הכרעה שיפוטית”. בהקשר זה נטען במיוחד כי “הסוגייה המשפטית לעניין אוטיזם חוזרת ונשנית ומדובר בשאלה עקרונית אשר יכולה להשפיע על חירותם של מטופלים נוספים”.
שופטת העליון דפנה ברק ארז בחנה את הדברים והגיעה למסקנה כי אין עוד הצדקה לדון בבקשת רשות הערעור. “אלה הם פני הדברים לא רק בשל שחרורו של המבקש מאשפוז והפיכת הבקשה לתיאורטית”, כתבה השופטת, “אלא משום שההיבטים העקרוניים של הנושא כלל אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים. כך, בין השאר, אף המשיבים הדגישו בתשובתם כי ‘בית המשפט המחוזי קבע במפורש שאוטיזם אינו מחלת נפש לעניין החוק, וכי ההחלטה בעניין המבקש ניתנה על בסיס אבחנה בדבר פסיכוטי’. גישה זו עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה בסוגיות אלה (ראו: רע”א 2761/22 פלוני נ’ היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 3 (27.4.2022)).
בנסיבות אלה החליטה ברק ארז למחוק את בקשת הערעור, אך ביקשה לשגר מסר למערכת הבריאות: “לא אוכל לסיים מבלי לחזור ולהדגיש את החשיבות העצומה הנודעת להנמקה מפורטת ומדויקת בכל הנוגע להחלטות שעניינן אשפוז כפוי”, כתבה לסיום, “המבטאות מטבען דרגת פגיעה גבוהה במיוחד בחירות האישית”.
