תמי אסולין לעולם לא תשקוט. היא ממשיכה כל העת למתוח את גבולות יצירתה, על אף מוגבלותה – חרשות. לדבריה, היא תגיע הכי רחוק שאפשר כדי לא לפספס יצירה או עשייה שאדם שומע עושה, וחרש, לכאורה לא. הפרויקט החדש עליו עומלת אסולין בשבועות האחרונים הוא קידום אוסף שיריה “יםFa”, שראה אור כבר בשנת 2018 על כריכה רכה במגזין “מעין”. כעת, היא מתכוונת להוציא אותו כספר בעל כריכה קשה, לכל דבר ועניין. לשם כך היא הקימה עמוד הדסטארט במטרה לגייס את כספי הציבור.
אסולין היא יוצרת רב תחומית, שפועלת בתחומי תרבות מגוונים כבר הרבה שנים. היא למדה אמנות, השתתפה בהפקות תיאטרון ומחול שלה ושל יוצרים אחרים, ובנעוריה נטלה חלק בעתודה של להקת המחול “קול ודממה”. כמו כן, היא מביימת סרטים שהגיעו לפסטיבלים. כיום היא מתפרנסת מהוראה בבית ספר התיכון מקיף יהוד. מדובר בבית ספר יוצא דופן, שבו משולבים שומעים וחירשים. אסולין מלמדת שם את שפת הסימנים, המוכר כמקצוע חובה.
השירה כתנועה
“כל דבר הקשור בשפת הסימנים ממלא אותי אושר גדול. אני ממליצה לכולם להיכנס לשפה הזו – הבעות הפנים משתחררות”, היא אומרת תחילה בהתרגשות. עיסוקה הנוסף בשירה נמצא בהלימה כמעט מוחלטת להתעסקותה במחול, כי עבור אסולין השירה היא סוג של הבעה גופנית מעצמה, כך היא מעידה: “כשאני חושבת על שיר, אני רואה אותו בראש. מבחינתי, שפת הסימנים נמצאת בכל מקום, אם בתנודת ענפי העצים ברוח הקלה או בקצף הלבן על הים. זו השירה שלי”.
“העולם גדול, ואני לא אוהבת להתמקד במשהו אחד: מחול, שירה, קולנוע ואמנות – הכול ביחד מייצר את מהותי. יש לי תשוקה עצומה לחיים, ואני מסתקרנת להתפתח. אני ג’ינג’ית וקשה לי להישאר רגע אחד במקום. כל אחד מספרי השירה שלי יצא בסגנון אחר לגמרי”, היא מוסיפה. “עכשיו אני נלחמת להגשים את החלום הגדול שלי, הדפסת הספר יםFa, שהוא הספר הראשון בעולם המבוסס על שפת הסימנים ‘פא'”.
שפת הסימנים “פא” היא “התחביר הטבעי” בה מדברים החרשים, מבלי להיות כבולים לחוקי התחביר של העברית. שפה זו היא למעשה אלטרנטיבה טבעית, מעין שפת קריאול, המחליפה את השס”י, שפת הסימנים הישראלית המסומנת והתקנית לכאורה. “לטעמי Fa זה הדבר”, היא אומרת. “זה המקום שבו החרשים עצמאים”.
“אתה יכול להיות שומע או חירש, כל אחד אוהב שירה בדרכו”, היא ממשיכה. “השירה אינה שייכת רק לכל אדם שומע. שירה היא דבר הקיים בכל מי שחושק בה”.
“אני נאבקת על שעות עם מתורגמנים”
לדידה של אסולין, לא קל להיות אמנית חרשת בימינו, וככל הנראה בכלל. להקת “קול ודממה” שהייתה חלק ממנה בעבר התפרקה, וכך גם באשר לקבוצת התיאטרון של החירשים באגודת החירשים ותיאטרון עשר אצבעות שהיו חלק מפעילותה האמנותית בעבר. עם זאת, טוענת אסולין כי “דלתות חדשות ויפות נפתחות, וזה מה שמחשל”.
“אני רעבה ליצור ולחקור את עצמי, אבל מצד שני אני כל הזמן עסוקה בדברים שמשוררת שומעת לא מכירה בכלל – כמו לנסות להיאבק עם משרד הרווחה על שעות מתורגמנים”, היא מסבירה. “כל חירש במדינה זכאי לקבל סל שעות עם מתורגמן או מתורגמנית לפי שימושו. בכל פגישה עם מפיק, בכל ריאיון, אני חייבת מתורגמן או מתורגמנית, וזה דורש ביורוקרטיה של כתיבת מכתבים ועצומות. פה ושם אני מנסה לקבל תוספת של שעות, אבל כך זה כרוך בחישובים מראש כדי שיספיק גם לצרכים האישיים שלי”.
אחד המתורגמנים שלה הוא גל נאור, משורר בעצמו שהיה חלק מצוות העורכים של יםFa, וגם היה הגורם המחבר עם הוצאת כתב העת “מעין”, שפרסם את יצירתה הכתובה של אסולין לראשונה לפני כחצי עשור. “התחלתי לעבוד על יםFa ב-2016”, היא מעידה. “הספר נערך על ידי שלושה עורכים וחברים, ועברנו יחד שלוש שנים של עריכה וזמן מתמשך של יצירת הספר העדין, החושני ומדגדג האהבה הזה”.
מה יש בשירה לחירשים?
“עוד כשהייתי ילדה קטנה, השירה צמחה ממני והיא תמיד הזינה אותי. מלבד כתיבת שירה, אני מאוד אוהבת לסמן שירים ליוצרים, יוצרות ולמוזיקאים אחרים. הקוראים מוזמנים להזמין אותי להופעות כדי שאתן את השירות הזה עבורם. כל ילדותי לקחו אותי וחירשים אחרים שעות על גבי שעות לקלינאיות תקשורת. הורו לנו להרכיב מכשירי שמיעה משונים. זה הטמיע בי יכולת לתקשר ולהתנהל בסביבה שומעת, אם היא סבלנית כלפי.
בכל זאת, במציאות של היום, לא כל אדם אוהב שירה – בין אם שומע או חרש. היתרון של האדם החרש הוא שהחושים שלו פתוחים יותר, ויכולת הביטוי הוויזואלית שלו עזה יותר, לכן אני שותה את המילים עם החושים שלי, ואני רעבה לכל אמנות ורגש. אחד המאפיינים של השירה שלי היא שאני לא מנסה להשתמש בכלי ליטוש ויפיוף, גם לא מנסה לקשט, אלא יותר לעבד אדמת שפה טרייה, לפלוש ברגב ולהרגיש את האדמה”.
האם המילים מקבלות משנה תוקף חדש בשפת Fa?
“אני חושבת שהתיאורים יותר חזקים בתחביר שפת הסימנים. השירה שלי מתבטאת הרבה בחזרתיות ובדגש על צבעים. בגלל התחביר המיוחד של ה-Fa, השירה קטועה, אבל זה גם הופך אותה למודרנית וקליפית. ‘אני אוהב אותך’ הופך בתחביר שפת הסימנים ל’אני לאהוב אותך’ וזה מעצים את הרעיון שכבר נכתב באלפי שירים, ונותן לו איזה כיוון אחר, איזה גוון מיוחד. בהתחלה, דברים יכולים להראות כמו טעות, אבל השירה הזו רק מעצימה.
חוץ מזה, אני רוצה להביע את עצמי באופן ישיר. יש לי מצפן פנימי, מעין חץ, שמרגיש את דופק החיים. לפעמים אני לוקחת שיר ישן שלי משני הספרים הקודמים, ואז מפרקת אותו ומרכיבה מחדש, ויוצרת שיר חדש. הדבר החשוב בשירה הוא להיות בתנועה, בדיוק כמו מזג האוויר, כמו עננים שיוצרים צורות כבשה ולפעמים גם לב ענן”.
פרויקט מימון ההמונים לספרה הישן-חדש נולד לאחרונה, לאחר שהרצתה באוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית. “זו הייתה הרצאה מאוד מרגשת עבורי, וזה מאוד גירד בי להוציא ספר מעבר לים באנגלית, או אולי גם בשפות אחרות”.
איפה עומד ההדסטארט כרגע?
“גייסנו כבר חצי מהסכום, ולא דרוש עוד הרבה. רק עוד 6,000 שקל כדי שהספר ייצא לאור. מבחינתי, ההדסטארט חייב להצליח. אני מרגישה חובה להוציא את יםFa כספר מכובד בכריכה קשה שיגיע למדפי החנויות. אני רוצה להביא אותו לקהלים חדשים, ואני מקווה שגם קוראי אתר ‘שווים’ יתמכו בו. כל עידוד של הציבור והתקשורת, כל תמיכה מעודדים אותי מאוד ומראים שיש בי עניין, גם בציבור השומע וגם בציבור החרש. אני אשמח אם מי שהגיע עד לפה יקנה את הספר מראש”.
חלומותיה של אסולין, עם זאת, לא נגמרים בהוצאת ספרה החדש, והיא כבר מחשבת את צעדיה הבאים בתחומי יצירתה השונים: “אני חושבת על הוצאת וידאו-ספר בשם ‘זיעתשיר’ – שילוב בין ספר לווידאו, שיהיה מונגש עם כתוביות, וגם רוצה להתקדם במופע שלי ‘שירחירש'”, היא מספרת בהתרגשות.
לתמיכה בפרויקט ההדסטארט של תמי אסולין להוצאת ספרה יםFa – עקבו אחר הקישור:
https://headstart.co.il/project/70164
