אני חושבת שחשוב לכתוב ולספר על כתיבה תומכת, שמהווה חלק ממה שקרוי "תקשורת תומכת חליפית" (או בראשי תיבות: תת"ח). זה נושא חשוב לי מאוד. לא פשוט לי לדבר על זה, אבל זה תהליך שאני רוצה להכיר לכם.
כתיבה תומכת היא תהליך הדדי ביני לבין המשלבות שלי, בו אנחנו לומדות לתקשר ביחד כדי שהיה לי קול משלי. מדובר במסע, במהלכו אני לומדת לסמוך על המשלבת – והיא עליי. למידה כזו היא תהליך ארוך, שאורך כמה שבועות, ולעיתים יותר, בו אנחנו מתרגלות כתיבה שלי בתמיכת המשלבת, מנהלות שיחה על הקשיים ביננו, כדי שנוכל לכתוב יחד, ומתקרבות מאוד אחת לשנייה.
מתחילים בג'יבריש
יש נטייה לחשוב שהתהליך הוא טכני מאוד. היכן יש לתמוך בי פיזית, בידי, בגופי, ואיך לנוע עם ידי, מבלי להשתלט על כיוון התנועה, שכן התנועה היא שלי. אני גם די שתלטנית, ולפעמים נעה בקשיחות, כדי שלא אושפע מהליווי. לא מעט פעמים התוצאה בהתחלה היא "ג'יבריש" מוחלט, כי המשלבת לא באמת מורגלת ללוות אותי ללא השפעה, וכי אני לא בדיוק מקלה על משלבות חדשות בראשית התהליך.
עם זאת, אני חושבת שהעניין לא פחות נפשי מטכני. תחושת ביטחון הדדי באמיתות העשייה, ללא ניסיון להשתלט האחת על השנייה, היא אצלי במודע – ואצלה לרוב לא. כמו בכל עניין, קשר נפשי טוב ביני לבין המשלבת שלי, הוא המפתח לכתיבה תומכת מוצלחת וזורמת. אחר כך באה גם הטכניקה.
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
בדרך כלל אנחנו מתחילות בניסוח של שתי אפשרויות של תשובות לבחירה, ורק אחר כך, בהמשך, בתשובה פתוחה, אני מתייחסת לפי מה שיש לי להגיד. ככה בעצם אני מבטאת את מה שעובר לי בראש, כמו למשל, כשאני כועסת או צריכה משהו, או מתנהגת באופן שבו מבינים שאני רוצה להתבטא. אני מבטאת מה שאני מרגישה דרך הכתב, כדי שהמשלבת שלי תדע איך לעזור לי ותבין מה קורה. בנוהל הרגיל השוטף, אני פשוט תופסת את העיפרון ואז ברור שיש לי מה לומר. יש גם פעמים שמדובר במשבצת בלו"ז היומי שלי, שאנחנו מנסות לסכם אותו בראשית הפגישה, כך שברור שעכשיו כותבים, אבל מדובר בשלב מאוד ראשוני של התהליך.
לפעמים אני לא מצליחה לבטא בכתב את מה שעובר עליי, ואז אני מתנהגת בצורה לא מתאימה, ולפעמים מתסכול גם פוגעת במשלבת שלי. זה מעציב אותי מאוד. אני חושבת שזה קורה פחות ממה שזה היה קורה פעם, ובעתיד אני מקווה שזה יקרה עוד פחות.
כמו לחיות ללא רצון
אני מנסה להשתפר ולבטא את עצמי, אבל זה אתגר שאני עדיין מנסה לפצח. יש לי מיתרי קול שיכולים להוציא קולות, אבל אני לא יכולה לדבר. קשה לי להסביר את התחושה שאין לי למעשה קול, ואין לי המילים לתאר את רמת התסכול שאני חווה, כשאין לי דרך לבטא כל מה שאני מרגישה וחושבת. אני מקווה שמי שאוהב אותי יודע שמכאן בעיקר נובעים הכעסים והתסכולים שלי. למרות שההורים שלי אומרים שהתופעה הזו אצלי מובנת לגמרי, עדיין קשה לי איתה. מתסכל נורא כשאני עצבנית ומתוסכלת, וכשאני מתבגרת זה כנראה בולט עוד יותר.
קשה לי לדבר על הנושא, אבל אני חושבת שצריך לשמוע איך זה לחיות בל קול. קשה לי, אבל אני חייבת שתשמעו איך זה לחיות בלי היכולת להביע את עצמי. זה כמו לחיות ללא רצון משלי. בלי יכולת לומר את מה שמכעיס ולבטא את מה שאני מרגישה. לא רק כעס, גם ביטוי קולי ומפורט של אהבה וחיבה. כל זה נמנע ממני, מפני שאין לי קול, אבל אני לא מוותרת על האפשרות שיום אחד אוכל לדבר ולהביע את מה שיש לי על הלב, כי זה יגיע. מילה של לי.
לקריאת טורים נוספים של לי נווה גיא רון – לחצו כאן
