הוּא הָיָה אוֹטִיסְט. שְׁמוֹ הָיָה אִיָּאד.
הוּא מֵת, וְיִשָּׁאֵר כְּבָר כְּמוֹ יֶלֶד לָעַד.
חַי אֶת חַיָּיו בְּקֹשִׁי וְנוֹרָה דֵּי בְּקַלּוּת
סִבַּת מוֹתוֹ שֶׁל אִיָּאד: הַמֻּגְבָּלוּת.
אני בתל אביב ולבי במזרח ירושלים. לפני שלוש שנים בדיוק, ה-30.5.2020, נורה בסמטאות העיר העתיקה צעיר אוטיסט בשם איאד אל חאלק, אחרי שיבוש מפואר בעמדת הבידוק של משמר הגבול סמוך לשער האריות.
שלוש שנים למותו. אנחנו הולכים ומתרחקים מהבחור, שהתקשה לדבר, שאהב לשתול סוקולנטים ופחד משוטרים יהודים. אנחנו גם מתרחקים מרגעי מותו, בהם בכה מפחד ולא הצליח לתקשר עם השוטר האוחז באקדח. אנחנו מעדיפים להתרחק מחרפת מותו, ביריות מטווח קצר בין פחי האשפה. התרגלנו למחשבה שאיאד הוא מושג מופשט: ציור על קיר, כתובת על חולצה, משפט שמתנהל באין קול ברקע.
כך נמנע את המקרה הבא
אף על פי כן, ברצוני להזכיר עקרונות חשובים מאוד שאולי ישמרו על חיי אוטיסטים בכל מקום. להיפטר מההנחה שאנשים צעירים, נניח לוחמי מג”ב, שאומנו לזהות איומים פוטנציאליים ו”לנטרל” אותם, יכולים לאבחן שאדם מסוים הוא אוטיסט. אפשר להרצות להם, לקיים הדרכות, להביא להם אוטיסטים ש”יראו בעין”, ועדיין, בלחץ בו הם נתונים, כל זה לא יעזור. זה נכון גם במקרה של שוטרים שרואים אוטיסט בעיבורה של עיר או בבית מגוריו, ולא מבינים מה הם רואים.
נובע מכך, שיש לפעול באופן מושכל ונחרץ למניעת מצב מסוכן. כלומר: בכלל לא להגיע למצב ללא מוצא. אני מבין שאיאד הגיע לבדו לעמדת הבידוק כחלק מתרגול צעידה עצמאית מביתו שבמזרח ירושלים למוסד השיקומי. תרגולים מסוג זה הם יפים, כל עוד לא משתבש דבר מה בסדר של המסלול הקבוע, כי האוטיסט מכיר את המסלול, את מראותיו, קולותיו וריחותיו רק באופן רגיל. ככל שרמת התפקוד שלו נמוכה יותר, כך היכולת שלו להתגמש מול נסיבות משתנות – קטנה יותר.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
לדעתי, מוטב לא לשלוח אוטיסט לבדו לאזורים בהם קיים פוטנציאל סיכון. עמדת בידוק של הצבא היא בהחלט מקום מסוכן. תרגולי עצמאות אפשר לעשות בכל מקום אחר. לעתים, הורים ומטפלים של אנשים עם מוגבלות מציבים מטרות לא ריאליות לאנשים שמתקשים לבצע אותן, מרוב רצון להביא את יקיריהם לעצמאות. התניידות עצמאית במרחב היא הגביע הקדוש, כי משאבי התמיכה מצומצמים, ומצטמצמים עוד ועוד ככל שהאדם מתבגר.
ברם, אנחנו שוכחים שהחיסכון במלווה לעתים מביא לתקלה ולפגיעה באדם. הטרגדיה של איאד, שהסתיימה במותו, היא פעמון אזהרה. זו תזכורת לכך שהתניידות ברגל או באוטובוס היא לא עוד מיומנות נרכשת, אלא אתגר הישרדותי של ממש שלא כל אדם יכול לצלוח אותו מבלי להיפגע. אחריותם של אנשי המקצוע היא להבהיר נקודה זו לאדם עצמו ולמשפחתו באופן שאינו משתמע לשני פנים. את המטרה מתאימים לאדם וליכולותיו, ולא ההיפך.
מפגשים מסוכנים
כמו כן, פחד הוא מדריך גרוע בקבלת החלטות. איאד ואשת הצוות שהוא פגש בסביבות המחסום, פחדו מהחיילים. איש לא ניסה לפוגג את הפחד הזה בהיכרות מוקדמת בין איאד לחיילים. על אף שהחיילים מתחלפים, אולי היה אפשר להעביר ביניהם הודעה: בשעה זו וזו בערך, אמור להגיע לעמדה אוטיסט. זה לא היה פותר לחלוטין את הבעיה, כי מחבלים משתמשים גם באנשים עם מוגבלויות לביצוע פיגועים, אבל ייתכן שזה היה מפחית את עוצמת האש, מעשית ומטפורית. אולי היד על ההדק הייתה קלה פחות.
אשת הצוות שלא ליוותה את איאד, אלא נקלעה במקרה עם איאד לאירוע הקטלני, הגישה תביעה להכרה בנכות נפשית שנגרמה לה מחשיפה למותו, ותביעתה התקבלה. אינני מבקש להעצים את סבלה, אבל הסרטון של האירוע מראה אותה רומזת לו בידה לרוץ אחריה, והוא אכן עושה זאת, אבל רץ לאט, והיא רצה לכיוון אחר ומסתתרת בעוד החיילים דולקים אחריו.
במפגשים מסוכנים כאלה, יש לפעול לפי ההיגיון הקר בלבד. כל החלטה שגויה עלולה לעלות בחיי אדם. במקום לרמוז איאד לרוץ אחריה, אשת הצוות הייתה צריכה לעמוד, להרים ידיים, ולצעוק: הוא אוטיסט! הסרטון מראה שכשהמצב הסלים והחמיר אשת הצוות הסתתרה, ואיאד רץ לגמרי לבדו אל מותו. כך קרה הרע מכל, כשהציפייה כבר הייתה זהה.
חייו של איאד לא היו חיים רעים. הוא היה יכול לחזור הביתה היום, לפתוח את דלת הבית ולחייך לאימו, כפי שהיא חולמת מדי לילה. בתוך משוואת חייו, העובדה שהוא אוטיסט עם מגבלות מסוימות הייתה הנתון היחיד שאי אפשר היה לשנות. כל שאר הדברים שהביאו למותו הטרגי היו החלטות לא טובות שקיבלו אנשים אחרים.
